על מה שקרה לי :חיבורים מהמגירה שלי ומהחיים

על מה שקרה לי. חיבור של מכתבים שכתבתי לעצמי במשך השנים.

 חלמתי על חיות מיוזעות שמקיפות אותי בתוך מערה חשוכה, על מזדרונות נטושים בבית משוגעים באוסטריה, ואיך שאני יכול לעוף מעל למצוקות ולהציל את הסובלים, או שמצאתי את המפתח להכל, ופתאום התעוררתי באמצע רחוב שינקין, במדינה קטנה שמעמידה פנים כאילו שהכל בסדר גמור, וכולם מתווכחים בלהט על דברים שבספק, ומבטלים בהינף יד את כל מה ששמעו מאחרים, וכל זה בבליל של שפות: מה הפלא שאף אחד לא מקשיב?. הרחובות מלאים רעש וערימות של זיפזיף וחצץ, מערבלי בטון ובלוקים, ועגלות של ירקנים ומחלקי קרח ואלטיזאכן, ועשן של סיגריות ואוטובוסים, ולכל מי שאתה פוגש יש סיבה דחופה לשכנע אותך שהם יודעים על בטוח, ושאתה תמים ואין לך מושג בכלום, וכך באמת קרה לי.  מפאת ההלם והאכזבה מיד ניסיתי שוב להירדם. במשך שנים התעוררתי מדי פעם, רק בצורה חלקית כדי לנסות ולמצוא את האמת וההיגיון שבבלגן. מה שמצאתי זה שמאחורי ההמולה הקולנית היו סיפורים עצובים, חוסר ברירה ושאר הצדקות והתנצלויות והסברים לחומרת המצב.  אין מי שלא ניסה להרחיק אשמה ואחריות אישית לסבל שעברו. אנשים ניסו לספר את האמת, להסתיר או לחשוף את ממדי האסון והקשיים וכל זה בלי הרבה מילים: באנחות ותנועות ידיים, והבעות פרצוף. לבסוף גם גיליתי שמאחורי כל זה היה העניין החייתי הפשוט: שלמרות החברות וה"אנחנו,"  אנשים יעשו הכל כדי להגן על עצמם ולהגדיל את שלהם, וחוץ מזה אין להם זמן וכוח לכלום. ומי יכול להאשים אותם? על זה ביזבזתי שנים, בגלל שאת ה"אנחנו" דחפו לי בעצמה רבה מכיתה אלף ועד השיחרור. (לא השיחרו מצה"ל, השיחרור מהטראומה, לאחר שנים רבות)

למרות כל זה, יום אחד, אחרי עשרות שנים של יקיצה חלקית, גיליתי להפתעתי שאני ער לחלוטין, והרכות המעורפלת שהגנה עלי במשך שנים רבות מספור נמסה כמו ארטיק שנפל על הכביש בחמסין. הסיפור שלי מתחיל פתאום, מהאמצע, בארץ שלישית. אני סופר את פולניה האפלולית והרטובה, (גנטיקה), את ישראל הצעירה והמבטיחה, ("חינוך" ונסיבות), ואת קליפורניה הנדיבה (המולדת של מי שאני היום). סיפורי מתחיל ביום כמעט רגיל. עלי לציין שאינני מאמין בימים רגילים. כשאני שם לב לפרטים הרי אין כזה דבר בכלל, וכל יום הוא חד פעמי ונדיר, לא רק בזמנו אלא בכל דבר: בקרירות הבוקר שלו, בריחותיו ורעשיו, בצבע השמיים, הרוח והעננים, במחשבות, בתכניות ובתפקידים המיוחדים שבו. אמנם אין לי נימוק נגד מי שמאמין שכל הימים פרט לשבת או ימי הולדת, הם ימים רגילים. הפסד שלהם. בשבילי, אולי זה בגלל שאני אינני אותו הילד שהייתי, ועיני, שהתבגרו ביום רואות הכל אחרת, ואולי הזמן בעצמו הוא כמו אור שיוצא מהשמש ונוסע לתוך החושך, וכל רגע הוא אור חדש.  את האור של אתמול לא נראה לעולם. אני מגלה מחדש בכל יום כמה קל להתרגל לנוחיות ורווחה, וכמה הכל יפה ועשיר בנוף וצבע. (אני בטוח שסבתי היתה מזדעדעת אם היתה שומעת אותי אומר שאני מאושר. טפו טפו. לדעתה יש דברים שאסור לומר.)

***

לפני שתזבזו יותר מדי זמן עם מה שכתבתי, עליכם לדעת שאני כשלעצמי לא המצאתי אף מילה, ושהמחשבות שבי לא יצאו אתי מרחם אמי. כל מה שאני כותב, לבטח נכתב על ידי אחרים, חכמים וטובים ממני, זריזי לשון ולמודי ספר. אם בכל זאת יש לכם סקרנות לגבי מה שקורה לילד עצוב שמתקשה בקריאה ובחשבון, ושמתקשה להתרגל למציאות, איטי ושונה, (ואם להאמין לרבים מאלה שבינם גדלתי, שקראו לי בחיבה מוסתרת "סתם נודניק,") בבקשה. 

ועוד דבר קטן: כשאנשים הולכים בשביל מפותל, הם מניחים את רגליהם במקומות נוחים והגיוניים. אחרי שנים של כפות רגליים על אותו השביל, אני בטוח שרגלי ידרכו בתוך סימני הסוליות של קודמי. ואם מישהו יוכיח לי שהעתקתי את הצעדים שלהם, שידע לו שאין לי מושג ממי אני מעתיק, בגלל קשי הקריאה שלי. אם אני מעתיק, זה בטח בדברים הפשוטים והידועים ביותר. ואם מישהו מרגיש שגנבתי ממנו, אתו הסליחה! אני בטח לא הבינוני הראשון שמנסה לכתוב סתם מהראש, בלי תאר בספרות, ועם ציונים מתחת לממוצע. 

***

מהירות היא מימד יחסי מאוד: בגלל שאני מסורבל ואיטי, בשבילי החיים הרגילים מהירים מדי. בזמן שאחרים כבר החליטו והתקדמו לענינים אחרים אני עדיין מנסה להבין את המצב. אפילו כשהמציאות איטית, אני צריך זמן לחיבור מה שלפני עם מה שבתוכי, תהליך שאף פעם לא נשלם לשביעות רצוני. 

יום אחד, כשהייתי בן חמש עשרה, הלכתי לאורך שפת הים מכוון יפו צפונה, לככיכר הרברט סמואל. הצללית של יפו מאחורי, כרכס הרים מרוחק על רקע השמיים האפורים, נראתה מטושטשת בתרסיס של מי ים ומלח, שרוח קרה גירפה לכביש הבטון ולמדרכה הישנה יחד עם צעיפים של חול דקיק. מדי פעם עצרתי להתבונן בגלים הנשברים שנראו אפורים וקוצפים כמי כביסה. (שפך הביוב של העיר נבע מצינורות ביטון גדולים שהונחו לתוך הים. בתחילת שנות השישים, שפת הים מאלנבי ודרומה היה עדיין מקום מסריח למדי.) עננה של תרסיס מלוח ומסריח היתה מתרוממת מעל רעמת הקצף ועוטפת אותי בתחושה חולנית.  מעקה הברזל המחליד היה מצופה ברטיבות שמנונית (שהיתה למעשה קרום דק של מלח ים רטוב) וקליפות מנופחות של שכבות צבע ישנות. הקור והרטיבות התמזגו כמו במלודרמה או בסרט הודי, בהרגשת העצב והבדידות שהרגשתי. חוץ מאוטובוס בודד ומונית דה סוטו ירוקה בעקבותיו, המקום היה שומם. 

מצפון כבר ראיתי את החזית האמביציוזית של בית האופרה עם שורת העמודים שבחזית, שמולו, בניין תאום שהפגין כלפי הרחוב את שיניו השחורות, מציצות בין שורת העמודים ומעליהם קורת ביטון מסוגננת כרצף של קשתות מחודדות. היה ידוע שהמרפסות הארוכות שמעל היו חלק מבית מלון מושמץ שבעובי המבנה. שני הבינינים היו כצלעות של משולש גדול, שבסיסו היה לאורך גדר הטיילת, כולה מדרגת ביטון מוגבהת  כמטר מעל החול של שפת הים. אם רחוב אלנבי היה נהר, כיכר הרברט סמואל היתה הדלתא שלו, השפך לים התיכון. במקביל לטיילת היתה התחנה האחרונה והראשונה של קיו 4, ואולי גם קיו 11. על הזיכרון שלי מעולם לא יכולתי לסמוך, ובכל זאת יש דברים שאני לא מצליח לשכוח, למשל מה שקרה ברגעים הללו.  

כשהיגעתי לפינה הדרומית של הכיכר הבחנתי בשני שולחנות שעמדו מתחת לשורה העמודים. שלש נערות חמודות לבושות בבגדים נועזים וחצאיות קצרצרות, ומאופרות בהגזמה ישבו על כיסאות מתקפלים שצפו לכוון הים. הנערות צחקו בקול רם, ולגמו מבקבוק כהה שהיה קוקה קולה או בירה.  כמובן שלא הצלחתי להתגבר על הסקרנות המתלהטת שלי, (אם סקרנות היא המילה הנכונה) ובעוד אני צועד צפונה ראשי מופנה ישירות לבחורות המדליקות.

להפתעתי המוחלטת, אחת מהנערות ניפנפה לי בידה וסימנה לי לבוא, להצטרף אליהן. ליבי פרץ בפעימות מואצות, ברכי התחילו לרעוד ופני הסמיקו מבושה: אני כעסתי על שהגוף שלי התמרד בצורה בוטה נגד הנסיון הנואש שלי לשמור על קור רוח. כמובן שהייתי צריך זמן כדי להחליט מה שקורה ומה שכדאי לעשות.

מצד שני, הבחורות היו מפתות מאוד, ולא יכולתי שלא להציץ לחיבור המחשמל בין הכיסא ורגליהן הנהדרות לבין החצאיות הקצרצרות שלהן. לא היה שום ספק בכך שהן רצו להשתעשע איתי, לבטח במידה פחותה מהרצון והכמיהה שלי להשתעשע בחברתן.

אחרי שנים, כשראיתי צילומים שלי כנער, גיליתי להפתעתי שהיתי נער נחמד למראה. בגיל חמש עשרה לא היה לי מושג איך שאחרים ראו אותי. אבל אני זוכר בבהירות רבה את חוסר הנוחיות שלי בחיי ובגופי. אם לחזור לאותו היום, (דבר שעשיתי בדמיון המעונה שלי עשרות פעמים,) לא היעזתי להתקרב אליהן. סימנתי בידי הימנית לשעון שעל ידי השמאלית, לאמור שאין לי זמן ועלי לרוץ, וזה למרות שידעתי שאף אחד בעולם לא היה מגלה את חסרוני לשעות.  הנערות החלומיות ההן הופיעו בדמיוני צוחקות ונהדרות, ובדמיוני דחיתי אותן בהינף יד שוב ושוב, וליבי חבית מטופשת של דג מלוח או מלפפונים חמוצים.

תחושת הכישלון וההפסד קפצה עלי כחיה טורפת ברגע שהפנתי את ראשי לכוון האוטובוס, ונגסה בצוארי שנמעך לדיסה מדממת. תחושת האבדן דמתה לאבל פתאומי, אבל שנדבק למי שהייתי ולמי שאהיה בשנים הבאות. את שאר השבוע ביליתי בסיפור מחדש של האפשרויות והסיכויים שהחמצתי. במשך שנים, מדי פעם היתי רוכב על אופני לטיילת, ועובר, באדישות מופגנת ליד שורת העמודים ההיא, אבל רגע החסד המוזר ההוא לא חזר על עצמו, פרט, כמובן לכאב הלב שלו.  את הסופים האלטרנטיביים שהמצאתי למצב ההוא אחסוך מכם, פרט לעובדה הפשוטה שכולם נגמרו בכשלונות גדולים בהרבה: מחלות, התמכרות, חוסר אונים ומסכנות, דיכאון ועוני. המאמץ לתאר כישלון כניצחון והישג הוא התגוננות גרועה. הפיתול המוחי שנדרש לכך מסבך דברים אחרים, כמו תופעות לואי של תרופות חזקות.

מצד שני אולי באותו היום באמת ניצלתי מאסון גדול. כשחברי הטוב נעם אמר לי אחרי שלושים שנים, שבמשך השנים

שהיתי בארץ ראיתי את העולם כולו כדבר מחורבן וחסר סיכוי, הוא לא ידע על החויה הזאת, אבל לדעתי לפחות חלק ממה שהוא ידע נשען על אותו היום, ועל הסלידה שהרגשתי כלפי חוסר האונים שלי.

עד לא מזמן  הבחנתי שאני מתרגז מאוד למראה נערה שמתלבשות באופן פרובוקטיבי, ולמראה דוכן העיתונים שמציג צילומים של יפיפיות שקופצות לתוך הכימיה והביולוגיה שלי מתוך כוונה ברורה ומכוערת, להפעיל בלוטות בתוך הגוף שלי, שיגרמו לתהליכים מיותרים בגוף ובמוח. אני מתקומם כנגד הנטיה להגזים את מתנות הטבע כאילו שאותה הבחורה באמת ובתמים מעונינת ללדת מאות ילדים למאות גברים, או שסתם בא לה לגרות אותי ואת כולם. אינני מעיז לחשוב שיש כאן בעיה ציבורית ושהיתי רוצה שכל הנשים יתחבאו מאחרי צעיפים ומסיכות, אלא שיש לי בעיה וצורך בפרטיות, ואני כועס על כל מי שנדחף לתוכי בלי שנתתי רשות, כולל פרסומת תוקפנית וצרחה פתאומית, והטנדר המכוער של צעירי חב"ד עם הרמקולים. הם, לדעתם המצומקת, קיבלו אישור מאלוהים להטריד אותי. אם אתם לא כועסים, אתם מוכשרים בהרבה יותר ממני ביכולת להתעלם מהפרטים. לדעתם המצומקת אלוהים נתן להם רשיון לסלק פלסטינאים מנחלת אבותיהם בשטחים הכבושים, וכמובן, לדעתם, על ממשלת ישראל לממן את השיגעון שלהם.

***

גיל הנעורים זכה בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת לכבוד גדול בתרבות ובאמצעי התקשורת, ולהיות צעיר נחשב לדבר מצויין: כמובן שלא שאלו את דעתי בעניין. לדעתי ומנסיוני האישי, תקופת הנעורים היתה מבלבלת, מביכה וכואבת, ולא הורישה לי שום זיכרון שראוי לגעגועים. להיפך: מורשת נעורי היא בלדה עצובה שלשמחתי הרבה לא תשוב לעולם. להלקאה העצמית שלי עזרו גם אחרים (תודה רבה!). מהמורים בבית הספר, מהורי ומאחרים שמעתי הרבה מאוד על העצלנות והרשלנות שלי, ושאני לא מצליח לממש את הכישורים שגלומים בי רק בגלל עקשנות וטיפשות. השרות הצבאי גם חבט בי הוכחות נמרצות לאפסותי. להגנתי, אני מצטער להודות, נאלצתי לאטום את עיני ואזני, ולשמר בתוכי מקלט קטן שבמשך השנים הפריע וקילקל יותר מכל היתרונות שלו בעבר.

היתי רוצה להאמין שאני אחד מאלה שפורחים לאט, ובגדול, אבל אני עדיין ממתין. 

***

המחברות הראשונות שלי הכילו שתים עשרה דפים עם שורות רחבות. כתב היד העקום שלי סירב להתגלגל בינן בקלות וסדר כמו שאר הילדים בכתה. למרות שדחפתי בכוח ועקשנות את העיפרון, המילים התחבאו בתוכו וסרבו לצאת. אני דוחף וחופר בניר, ומנסה באותו הזמן לעשות הכל יפה ועגול כמו הדוגמאות על גב המחברת, אבל העולם כולו מתעקש נגדי, ואני צריך לחשוב מחדש כל אות וצורתה, ולהתכוון אליה בתור, ולא כמילים ומשפטים שמסתדרים אצל כולם בעופרת של העיפרון ונשפכים מהקצה המחודד שלו כמו מים מהברז. זה עוד כלום לעומת התפקיד המביך לקרוא בקול רם בכיתה: הזיעה של בושה ומבוכה היתה מטפטפת על פני האדומות, ומפי הסתננו מילים מקוטעות שנאמרו בפזיזות יתרה כשהבנתי את המילה. תיכף ומיד היתי צריך להתחיל לפענח את המילה הבאה, שהתחילה כעינוי מתמשך ואיטי, כמו מנוע עם משאבת דלק מקולקלת שמאיץ ומאיט בגלים לא צפויים. למדתי שאם אני נמנע מקשר עיין עם המורה, היו יותר סיכויים שישאיר אותי במנוחה. במקביל התחלתי לחכות למתי שאהיה גדול, ושאוכל לבחור חיים חדשים בלי שמישהו יטיל עלי לקרוא בקול רם או אפילו בשקט, או ללמוד בעל פה מפסוק ועד פסוק. בין השורות במחברות ההן הסתתר ילד שלא מבין למה עלי לסבול ולהתבייש, ולמה נדמה לכולם שאני עצלן למרות שיותר מהכל רציתי להיות כמו כולם.

המחברות של השנים הבאות התחילו להיות עבות יותר, (ארבעים דף.) על הקרטון החום של הכריכה האחורית היה לוח כפל ובחזית , מתחת לכותרת באותיות גדולות מ ח ב ר ת (מה, לא רואים שזאת מחברת?) היה חלון קטן למידע אישי: שם התלמיד, המקצוע, כיתה, בית הספר:  לדעתי מתאים יותר לקרוא "מחברת" לסיכת השדכן, בגלל שזה בדיוק מה שהיא עושה, אבל ועד הלשון החליט שספרון דק וריק ישא את העובדה שהוא מחובר מדפים נפרדים כשם עיקרי, אבל זה שהוא ישמש הוכחה לעבודת התלמיד לא טרחו.  (גם אני לא טרחתי לספק עדות לעבודתי כתלמיד, אלא במיעוט האפשרי.) בו בזמן, את שם התפקיד רב החשיבות של חיבור בין אנשים לצרכי קידום הילודה, נתנו לסיכה המעוקמת שבין הדף האמצעי והכריכה, כאילו שהשידוך בין הניירות הוא מעשה מכוון שדורש הבנה מעמיקה. והם ועד הלשון, ואני ילד עצלן שלא מבין כלום. שלום כיתה אלף.

מתישהו גם התחילו להרשות שימוש בעט כדורי. יום אחרי יום היו קישקושים חדשים מופיעם על כריכת המחברות, סימנים ואותיות, פרצופים ושמות, ודוגמאות של כוכבים וקופסאות, של בנינים מכוניות ומטוסים: וכל מה שהחזיק אותי יושב בכיתה ונראה עסוק.

בכתה ו התחלתי לכתוב חיבורים על פי דרישת המורים, וגיליתי שאני יכול להנות מיצירת סיפור, תיאור של מקום ושל אירוע. כמובן שבלימודי הספרות והלשון היתה הקפדה, שנראתה לי מטופשת, לגבי דיקדוקי הלשון והכתיב, וביסוס הכתוב על מה שלמדנו בפרקים שהמורה דרש לקרוא. לא היתה לי ברירה אלא לשאול חברים במה מדובר, ואז להמציא משהו. מבחינת סגנון הסתפקתי בלשון מדוברת ובכתיבת מילים כפי שהן נשמעות: לדעתי החשוב ביותר היה שהקורא יוכל להבין את כוונת הכותב וזהו. התעקשתי להצדיק את המגבלות שלי כעקרונות ואידיאולוגיה, וטענתי שהקפדנות המופרזת קילקלה את השטף התקשרתי.

את המחברות המשובצות, שהיו מיועדות לחשבון אהבתי במיוחד משום שהעניקו סדר וקצב לקישקושים שלי. היתי יכול לצייר ריבועים מדוייקים, ובעזרת סרגל היתי יכול גם ליצור משולשים ואלכסונים בדוגמאות סימטריות כפולות, שהתפתחו מהמרכז לשוליים כמו פרח או כוכב, אותם יכולתי לקשט בקוים עבים יותר ומשבצות של כחול ולבן, (משום שהדיו הראשון בעטים הכדוריים היה כחול.)  לאט ובהדרגה, מסיבות שונות, מצאתי את הכתיבה מענגת יותר מדברים אחרים, ואוסף המחברות שלי התחיל לגדול. חוסר הסבלנות שלי הוליד מבנה קופצני, שמדלג על מה שנראה לי ברור מאיליו, ומתנפל בקוצר רוח לנגוס לתוך הרעיונות שבמוחי כחיה מורעבת.האותיות יצאו גדולות, והשורות קצרות, דבר שלעיני אחרים התפרש כנסיון אומלל לכתיבת שירה.  אני מצאתי את התיאור הזה יומרני מדי, והסתפקתי בהגדרה האובייקטיבית יותר: "שורות קצרות."  בהמשך מצאתי שקמצנות במילים מחדדת את התוכן ונותנת לו סגנון החלטי שחיבבתי, דבר שאילץ אותי לפענח מילים מעבר לשימוש המקובל. (את החיסכון במילים אני מסתיר בין מילים מיותרות.)  מה שהמורים ניסו ללמד אותי אינני יודע בבירור אלא עד כמה חשוב לשאול שאלות מסובכות כתשובה לשאלות פשוטות, ולחייך באותו הזמן.

המעבר למעבד תמלילים היה עבורי מתנה משמיים: כל החיצים והוראות העריכה,  כל המילים הקטנטנות, כתמי הדיו והמשפטים שנדחפו לרוח שבין השורות הכתובות ובשוליים, והעבודה המשעממת "להעתיק ליפה", הושלכו בין יום לארכיון של עתיקות כמו נוצת האווז, בקבוקון הדיו ומגילת הקלף.  מעבד התמלילים העניק לי כתב יד נאה, שורות ישרות ואחידות, וסיפק גם מספריים ודבק לתלוש שורה מכאן ולהדביק אותה במקום מוצלח יותר.  וזה שאני לא מבזבז נייר. יותר מהכל אני נהנה מהיכולת לחזור ולעיין בכתוב ולגלות בו דברים שלא ידעתי על עצמי, וחולשות אחרות שקל יותר לתקן. הכתיבה היתה לשיטה המעשית ביותר לבחון את ההפרעה שלי, ורישום מדויק של הויכוחים שיש לי עם עצמי. לפני שאתחיל להתווכח עם אחרים, האם לא כדאי לסיים את הדיון ביני לבין עצמי?

כיום המחברות שלי עבות כהרף עין , ואלפי הדפים שכתבתי רשומים בשדות של אור. ועדיין המילים והמחשבות יוצאות ממני בעצלתיים ואצבעותי המסורבלות רושמות. לפעמים נדמה לי שרצוי למצוא חן בעיני האנשים, אבל בגלל שהתאמצתי כל כך להתרגל למי שאני, אני מוצא לנכון לכתוב על מה שמצאתי ולא מה שאולי ימצא חן. אני מסתפק בעובדה שבעיני לפעמים אני מוצא חן, וגם זה בקושי.

***

רכבות שקופות של אור צבעוני דוהרות ברקיע צלול למרחקים חובקי עולם

והלאה, לעומק היקום האפל שמסביב. 

מחרוזות של מילים כלואות בקרונות הצפופים בקופסאות חשמל מסומנות כיאה:

שירים, סודות, כתבי תקן ודפים של חוק, תפילות וטיפלות, מרשמי תבשיל ותרופה, 

לחשים ורכילות מרושעת, מעשיות על דברים שאולי היו באמת או רק באספמיה; 

סימנים ללא תיאור ותיאורים שמעבר לדמיון, 

ודמיונות שמעבר לחלומות ושמותיהם של מאה אלוהים דומים ושונים,

ועוד דברים חשובים ומיותרים, שמורים כאוצר בקרח העד של קטבים שליליים.

מסופי חלל מכוכבם הבודד פורסים רשת דיגים ושורשי אויר ככורי עכביש 

מגששים לדעת לחטט בחבילות, עם ראש נחש הם בולעים הכל.

שרתי דלפק נוצצים שולפים ממסועי המיון את פירורי האור שאספו

ובמשפכי זוהר מנתבים אותם לצינורות זהב

האחד של מים ואחר של דבש של מי וורדים או זפת,

דם יין או מלח, תרופה ורעל, כאבים ונחמות, 

וכל התבלינים בהרבה יותר מהנחוץ ללחם היומי.

***

שממית זעירה על סלע בודד במדבר רחוק

עיניה הזריזות סורקות את המצב ללמוד את כל מה שנחוץ לדעתה.

ואני כאן, בשדה הרב שלפני פזורים הברזים שמבטיחים יבול רב מהרגיל:

כאלה שיפרצו בשצף למרות רצוני ואחרים מנעול באוזן ידיתם השחוקה

אותה אוכל לפתוח רק בעקשנות גדולה;

מיתרים קפיציים רקומים בין עיני והאזניים שבצידי קופסת הדיסה האפורה שמעלי

רסיסים של שיר וחלומות דבוקים בהם על פי סדר מוזר, על פי יד המקרה ותולדות הרגע ההוא

וידי השעון שבוחשים בהם כחומר לבלבל את אי הסדר: לאלה אני קורא אמת, ולאחרות שקר,

אך לי ברור שדבר איני יודע.

רכבות שקופות של אור צבעוני דוהרות במנהרות הנחשים שבי, במאורות חיי,

נשלחות תכופות לבוא וללכת, להביא ולהודיע מחרוזות של שקרים מתוקים מעשיות של זדון ותום

ואת כל החישובים החכמים בלשון נמלצת מקיאים על דפי רושם של רגע:  

כמובן שאינם אלא טיפשות מנומקת, עקשנות מצתדקת.

שממית זעירה על סלע בודד במדבר רחוק שבתוכי

עיניה הזריזות סורקות את כל מה שנחוץ לדעתה; היא מקשיבה, דרוכה

לנשמת הרוח השקטה שבין האבנים היבשות והעשב שמנפנף את נוצות הזרעים שלו

סוד החיים שבתוכו סוד חיי, כפלא מקופל בתוכו כל הנחוץ לפרוח כשיגע במים ואור.

על דוכני אור שקופים במסופי חלל רחוקים מצגי אור צבעוני מלהגים, כתגרני שוק: 

שלהם תמיד עדיף, העובדות שמכתיבות את המחר היו באמתחתם כבר אתמול, 

כאילו שהם יודעים, ואני, התמים, נופל למלכודת החכמה שהניחו לי!

לפחות בעיניהם אני חשוב מספיק לטרחתם.

***

אם הייתי בדחן אמיתי, או כזה שיודע לספר מעשיות מתובלות בטעמים מוגזמים, לא הייתי צריך להסביר מה ומדוע אני כותב את מה שלפניך. אבל בגלל שחוש הביקורת העצמי שלי הוא החוש הכי חזק שיש לי, ואזני נכשלו במקרים רבים מספור בגלל שהיו חסומות מהויכוחים הפנימיים שלי, וממה שהתכוננתי לומר כתגובה, אני מוצא ליקויים בכל שורה ופסוק. ומכיון שאינני יודע איך לתקן מגרוע לבינוני, ולבטח אינני ביאליק או שיקספיר, אני מתעסק בהסברים.

***

אומרים שהמין הזכרי מתעסק בהפרדה והנשי בחיבור. הסכין, הקילשון והחרב, המחרשה והקליע, האזמל הגרזן המיקרוסקופ והטלסקופ מיועדים לפרק דברים שלמים לחלקים קטנים. גברים כציידים וכחיילים היו מנתחים ובוצעים את שללם, האיכר היה מברא את חלקתו וחורש אותה לתלמים. אפילו הילדים מתחרים ביניהם לבעוט בכדור בכל כוחם כדי לפגוע בין עמודי השער. גול!, תהילת המנצח לגיבור. הנשים אוספות ומחברות דברים לשלם: גרגרים ללחם, חוטים לאריג, עשבי נחל לסלים וכובעים, ואנשים למשפחות וקהילה.  כשהגברים רדפו לצוד, הנשים מצאו לשון משותפת וחברות, ולמדו ביחד איך לעשות בגד טוב. כאשר האיכר דיבר לחמורו המסכן, הנשים התחילו לשיר ולהסביר לילדים. אחרי אלף שנים הגבר נשאר חמור והנשים המציאו אנושיות. 

הגברים הם שנטלו את החלק הארי בכל המעשים האלימים בתולדות האנושות: מלחמות, פשע, אונס, שוד, חטיפות והוצאות להורג, חיסולים ואיומים…. הם גם המנהיגים שמלבים את החרון, התוקפנות והחרדה, את הדבקות הדתית והגאוה הלאומית… גברים. "אבל נשים גם אינן צדיקות!" נשמעת תשובה מאלה שמרגישים שאני מפלה נגדם. "כן, ואכן הן מרכלות ומגרות את הגברים למעשים הנוראים שלהם!"  "בוא נדבר על זה! -- אני אשבור לך את העצמות"  … גברים.

אולי, אחרי הכל, אבי, שהיה סרקסטי ומעליב, שלא היסס להכאיב לאמי ( במילים והתנהגות) היה גבר רגיל וטוב כמו שאר הגברים הטיפוסיים שאני מתעב. ( כבני אדם יחידים, לגברים יש תכונות מגוונות שפלח מהם הוא הגבר הטיפוסי עם האופי הקופי שלו, וההבדל הוא רק בין אלה שמרסנים את עצמם, "קופים מתורבתים" לפראים, שנהנים להטיל אימה ומום ולצחוק בסבלם של אחרים)

לדעתי לא יכול להיות ספק בעובדה שהנשים עדיפות מהגברים במימדים הומאניים . למרות החינוך החיילי שלי, והתרבות הספרטנית בארץ, שרד בי חלק של נשיות, שניסיתי לדרוס בעזרתם הנדיבה מידי של מפקדי הכיתות בטירונות. מהטבע הזה גם אני אוסף ומחבר דברים לשלם, ולפעמים אפילו מנסה שיהיו חמודים, דבר שהציל אותי מדי פעם בבית הספר, ושקרלה, אשתי שיכללה בהרבה.

למען בריאות הנפש שלי, וכדי לא לגרום נזקים, נאלצתי להלחם באופי הרגזן שלי ואחרי שנים רבות מאוד הצלחתי במידה מוגבלת, אבל עדיין אינני בטוח שהייתי מסוגל לשאת בעול האמהי המלא. לבטח, את מידת הסליחה שהנשים מראות כלפי הגברים אינני מצליח להבין.  במיוחד קשה לי להבין איך קרלה, אישתי המצויינת, סבלה את הרברבנות היודענית שלי, את שטף הדיבור הבלתי פוסק שלי ואת המרירות הכעסנית שלא הצלחתי להסתיר ממנה. לא שהיא מלאכית כלפי העולם כולו, אבל בחיי היא שהצליחה לסמן לי דרך ממי שהייתי למי שבחרתי להיות.  למי שנדמה שזאת מלאכה פשוטה, אין לו מושג על העקשנות והדבקות שלי בנימוקים ובהסברים שנתנו גושפנקא רציונאלית לתלונות שלי על חיי, ולכלוב העצוב שבו נעלתי את עצמי.

***

לא פעם אני טורח להצהיר את המובן מאיליו: מבחינתי חשוב, מדי פעם, לדרוש מחשבה מעמיקה על דברים ברורים וידועים.  למשל: מלחמה היא דבר נורא. בו בזמן, שוב אנחנו מוכנים לשלוח צבאות להרוג ולמות למרות שאנחנו יודעים את המובן מאיליו בלי להבין, אלא כרעש מעצבן. מלחמה הופכת ילדים לחיות פרא. במלחמה יש רק מפסידים ומפסידים יותר. מלחמה זה כשילד מרגיש שהוא חייב להרוג ילד אחר. סליחה על העקשנות: בכל פעם שההבנה מתחברת עם הרגשות הרלונטיים, מתעורר סיכוי לשינוי. אבל כשמתמכרים ל"אין ברירה" ולסטאטוס קוו, הסיכוי הוא אפסי. ומה הקשר לכתיבה שלי? שאני חוזר ומסמן דברים ידועים ושדופים מתוך תקוה לרענן את הקורא לחוות אותם כלראשונה.

***

אף פעם לא חשבתי שימי הולדת הם ימים חשובים ומיוחדים, אולי משום שכל עניין החגיגה והאורחים, המתנות והממתקים היו אצלנו בבית למקור של אכזבות והתנצלויות. ובנוסף, אני רוצה להאמין שכל יום עשוי להיות היום החשוב ביותר בחיי.  רוב ימי ההולדת שבעברי לא הצדיקו את ציפיה.  דוקא בין הימים הרגילים קרו דברים מיוחדים: בראיה מעשית, הימים הרגילים הם הימים החשובים, וזה בגלל מספרם העודף. אני אפילו מרחם על אלה שממעיטים מערך הימים הרגילים למען הרגע שבראש ההר: אלה ששואפים לפרסום ותהילה, ושבחיי היום יום שלהם הם בהמתנה דרוכה לרגע מיוחל. הם מתלבשים יפה ולומדים בעל פה את השורות, מתאמנים ומזיעים, ומוכנים לכל בדרכם למרכז הבמה ולאורות. בתמורה לאותו הרגע הם משלמים בדחיה ואכזבות רבות. את השנים המיגעות שבדרך לתהילה אינם מחשיבים, ומה על השנים הארוכות שבמדרון היורד? את הגביעים המצוחצחים בארון הזכוכית אי אפשר לתרגם מזכרון למעשה, וכך הגיבור הוא קרבן לנצחונו הנפלא, קרבן שניתן לאחרים כבידור והשראה.

בזה, אני מנסה להסביר את החשיבות של הימים הרגילים ושל הנצחונות הקטנים והנשיים, כגון הסוודר הסרוג והעוגה המוצלחת, וזה שהילדים באים לחיבוק ונשיקה.

ובכל זאת מדי פעם יש ימים מיוחדים שמצדיקים אימה, סלידה, עייפות ורצון עז שיום מסוים ימחק לגמרי מלוח השנה ויתחלף ביום אחר, כלא היו. ההרגשה הזאת נדבקה אלי לפעמים למשך ימים ארוכים. החנק של הימים היה מצתרף לקוצר נשימה שבינו לבין מחלה אי אפשר להבדיל. מסתובבת שמועה שיש אנשים שחיים בגהינום שכזה, שבכל רגע מחייהם הם מתפללים להיות מישהו אחר במקום רחוק. והלואי שהייתי מגזים, הרי בעצמי לא הייתי רחוק מזה.

לפחות בחלק מהימים שאינם מיוחדים אני מתעורר שוב רק בצורה חלקית כך שהכל נראה רגיל, בדיוק כמו תמיד. לדעתי זו תוצאה של שני דברים: האחד הוא מורשת ילדותי, כשהעדפתי ריחוק על החדות והידיעה הברורה של המציאות. הרכות הסלחנית של הראיה הזאת, שהגנה עלי בעבר, תמיד מצליחה לפנק אותי מחדש, לחשוב שאני אורח, שמבקר במוזיאון של חיים אחרים, וכלום לא נוגע בי באופן אישי; כל מה שמוטל עלי הוא לנשום ולבהות במוצגים שלפני. הריחוק אינו מחייב תגובה, ומאפשר לימוד.  אין טעם בחיפזון משום מה שהיה הוא שיהיה.

הסיבה השניה לתחושה היא האשליה שרוב הימים הם שיכפולים זהים של יום סתמי. המצב גרוע במיוחד כאשר ההבדל בין הימים הם החדשות. האיש מודיע "והרי החדשות" כאילו שבלי החדשות לא נוכל להבחין שהיום איננו מחר או אמש, ועד שלא יגלה לנו בקולו הרשמי את מתנת החדש, אנחנו נעולים על אתמולים. 

מיד הוא ממשיך לרשימה עצובה של סיבות לקחת את המציאות בריחוק, משום שהיא כאובה ומרגיזה, ומשום שאיננה נוגעת בחיי האישיים. הקול הרציני שלו, וזה שהוא מדבר על סכנות ואיומים, על פיגועים, בצורת ונפילת מפלס הכינרת ומבחר קטסטרופות בארץ ובעולם, גורם לי להפסיק לקרוא את ההבדלים ההדקים: העציץ בגינה נפול מחוסר מיים אבל אי אפשר לראות אותו מבעד למסך הברזל. הקומוניסטים, הם אלה שהורגים לי את העציץ.

פה ושם יש קבוצות גדולות של אנשים שמתעוררים כל יום ליום חדש לגמרי. החביבים עלי ביותר הם התינוקות, שעבורם כל בוקר הוא אכן אירוע מיוחד ונדיר כפי שאכן הוא. אהובים חדשים גם הם מתעוררים בהתלהבות רבה לדעת ולחוש מחדש את אהבתם, לברר לעצמם שהאהבה איננה חלום. יש גם חיילים ושוטרים, מכבי אש שופטים ועורכי דין, טבחים וציירים, רופאים של חדרי נתוח ורקדני בלט, שבלי עירנות מלאה הם לא יהיו מסוגלים למלא את תפקידיהם, ובמקרים מסוימים יגרמו לאסון. 

גם על נידונים למוות וחולים במחלות ממאירות נגזר לראות בכל יום ואפילו בכל רגע את מלוא המציאות שבו. אני מצטער מאוד על אלה שלמדו לחיות את הרגעים של חייהם רק אחרי שמתברר שהזמן לחיות קצר משחשבו.

כנגדם ישנם לא מעט אנשים, ואני אחד מהם, (לפחות עד לא מזמן,) שרוב הזמן הם כמעט ישנים. אנחנו מלטשים בקנאות איזה סיפור ישן שנדבק לנו בשכל , משהוא שלמדנו בגן. אנחנו בטוחים שהפסימיות היא תוצאה הגיונית של אובייקטיביות. את השליליות והמרירות שבי הסברתי בלהט לאנשים טובים וחברים יקרים בשנים הרבות שבהם הייתי עסוק בחיפוש הוכחות והצדקות לקיר שבניתי בתוכי כנגד התוקפנות של העולם, ונקשרתי כאסיר בתוכו. 

***

מתמיד הייתי חולם בהקיץ, לפחות זה מה שעשיתי רוב הזמן אם לא הייתי עסוק בדברים יותר דחופים כמו אכילה או שינה, או שהייתי הולך ברחוב ומתרכז בלא להתקע בעמודי חשמל. ברחוב היתי מחטיף מבטים לכל הכוונים חוץ מקדימה, כי הרי לשם אגיע בלאו הכי. היתה לי סקרנות עצומה כלפי מכוניות ובנינים שלא לדבר על מטוסים ואפילו ציפרים, שסיפקו לי מושגים חזותיים לחלומות בהקיץ או אפילו חלומות בזמן שינה. מה שאהבתי במיוחד בעניין התעופה היה חופש התנועה למקום רחוק, או לפחות למקום אחר ושונה.  

כמו רבים בעולם נולדתי בתחילת המחצית השניה של המאה העשרים בארץ, שכמו שמקובל לחשוב בעולם הגדול, היתה המחצית הטובה. לא כאן; בארץ הצרות המשיכו מיד אחרי שהריקודים ברחובות לכבוד התקומה הסתיימו, ואנשים חזרו לדירות הצפופות והשירותים המסריחים, או לשמיכות הצמר הדוקרות שנתנו בצבא, ולרובה הצ'כי, שלמי שעדיין לא יודע, היה הרובה של החיילים של גרמניה הנאצית, וכמובן של צה"ל.  הגרמנים, ימח שמם, נתנו לנו גם את השואה וגם את התקומה, הוכיחו את ההצלחה של אשליית עליונות גזעית , כמו זאת שטמונה במוח היהודי, ועוד כמה דברים שרוצים לשכוח. 

יצא שגדלתי מוקף במחסור ובכאבים סמויים, ופחד מוצדק בליבם של כל המבוגרים. כמובן שהם ניסו לשמור את הכל בסודי סודות ולא לערב אותי בפוגרומים ובהשמדה או בפחד מהערבים. על בסיס של חוסר מידע, נחשתי שהכל בעולם מסוכן ועקום יותר ממה שאני יכול להבין, והוא מלא אויבים, גרמנים שימח שמם, ערבים שמחביאים סכינים, פולנים רעים וגויים חסרי תרבות ואנושיות, שברובם הם שיכורים ובורים. בין הטפשות, האכזריות, חוסר המוסריות וחוסר התרבות אין כמעט אנשים הגונים בעולם כולו, פרט, כמובן לחלק מזערי של אנשים שאת רובם אמי מכירה באופן אישי וגם בהם יש מומים שלא נדע מצרות ושמותר להזכיר רק באנחה, או הבנים המוצלחים של אנשים דוקא רגילים שאבא מכיר. אליהם, לצערו האינסופי אין לנו סיכוי להשתוות, משום שאנחנו עצלנים נרפים, ואדיוטים מושלמים.

במשך שנות החמישים המוקדמות היה מחסור בדיור, ודירות חולקו לחצאים או שלישים לאיכלוס העולים והניצולים. האוכל היה מוקצב ונמכר בתמורה לבולים קטנים שהאיש במכולת היה תולש מספרון ההקצבה המשפחתי. לא היו הרבה דברים שמחים יותר מאוכל. במקום צעצועים היו צרות, במקום טלויזיה היו חדשות כל שעה, וזה לאלה שהיה להם רדיו בבית. לילד קטן שכמוני כל מה שהיה זה מחשבות, שעמום או חרדות קיומיות. 

למזלי היתי יצירתי והעדפתי לחלום בהקיץ, או כמו שפעם שמעתי שקוראים לזה  "לפנטז" שנשמע לי מוזר אך קולע.

חלמתי על סירות, מטוסים ומכוניות וכל דבר עם גלגלים שמסוגל לסייע בבריחה. חלמתי על אהבה, מזל וחוסר מזל, על בחורות יפיפיות שלהם לא אזכה בחיים, וכמובן על מלחמות, חיים, מוות ואלוהים, דברים שברובם המצאתי מהראש. לצערי לא יכולתי לקרוא ספרים, שנתנו מפלט לאחי ואחותי. אני הייתי נרדם באמצעהעמוד או אפילו שתי הפסקאות הראשונות. על זה אבי לא סלח לי, ואני לא סלחתי לו על העלבונות שהיה משלח בי, בעיקרם שהיתי עצלן וטיפש.

בשנים הבאות התחלתי להעריך סיפורי מעשיות ושיחות על נושאים נרחבים ורעיונות נעלים שלדעתי הצעירה לא הצריכו שום ידע ספציפי. השיחות והויכוחים בעניין אלוהים היו מוצלחות ביותר משום שבהם באמת אין הרבה ממצאים מדעיים או סטטיסטיקה שצריך להבין, ולכן רמת המומחיות שלי בנושא היתה משביעת רצון. אימי הקפידה להודיע לי תכופות, שדי לה מבילבולי המוח והשאלות שלי, שאפסיק לקשקש בקומקום, ושאין לי מושג בכלום. אני דוקא לא הסכמתי אתה על רוב הדברים, בעיקר על החובה בידיעה מלאה על משהוא כתנאי לדיון; הרי לעולם לא נדע הכל וכך לעולם לא יהיה מותר לשוחח על כלום.

***

את הרגליים העבות שלי אני מתעקש שוב ושוב להכניס לנעל הזכוכית הנפלאה של סינדרלה, ואינני יכול. אני מסורבל ואיטי מדי ליופי של דברים נשגבים, ומה שנותר לי הוא לנגב בסחבה את הכשלונות מהרצפה, ולהמשיך.

ושוב אני ממליץ לכולם דברים שאינני יכול לקיים בעצמי, ושוב אני רואה את האור מתוך הכלוב החשוך שלי, ושוב.

משלולית עמוקה של דמעות אני מצליח לזקק לי טיפה אחת של אושר,

פסוק אחד חכם יוצא לי מכל השנים המטופשות וערימות המילים שנשפכות ממני כמו זבל בדואר,

וקופונים לפיצה שאני משליך בגועל נפש, אבל תיבת הדואר מלאה בהם כל יום מחדש.

חיכינו לשוא, יותר אין למה לחכות: העתיד הוא כרגע, מה שלפני הוא כל מה שאני יכול לדעת. השאר הם ניחושים ובדיונות, אגדות ושקרים, פקעיות של תקוות וציפיות לא מוצדקות, ופחדים ספוגים באמונות טפלות, בהבטחות ריקות 

ושקרים של אנשי דת, ובחמדנותם המיוזעת. ולמה הם ראויים לגזול את תשומת הלב שלי ממה שהחיים מביאים אלי?

למה צריך להתכונן? למה שהמחר יביא? את הדאגה למחרתיים? את הארץ המובטחת?

חזאי מזג האויר הוא מהמר כפיתי, המנהיג הוא אגואיסט מחייך, גנב ונבל שמנצל את הפחד של אחרים, 

הכלכלן הוא רמאי מקצועי: הדיפלומה שלו היא רשיון להונאה. העיתונאי והסופר מלהגים את תבונתם המסויימת,

בה הם מנפנפים לעולם כפרוצות את רגליהן הפשוקות, ואת פיהן הצבוע בהגזמה, ואם אני לא ער לנסיבות שלפני אני אדיוט מרחף באשליות וחלום.

ההוכחה היחידה שאני יכול לתת למשהוא בכלל, גלומה בצבעים ובצורות שלפני: היא במה שכאן כרגע, 

שאני יכול לראות, לחוש, להריח ולטעום: ומדוע ללכלך את כל זה בהבנה המעובשת מהגן, במה שדובר משרד ממשלתי מוכן לספר לי בגלל שהצרות שלהם חיבות לדעתם להיות הצרות שלי, מהילדות העקומה, ובית הספר והצבא, שאת שלהם קילקלו וכאבו, ולא הסבירו לי אלא באיומים וקללות.

אני בטוח שלפני מתרחש הארוע העיקרי, ההצגה החשובה ביותר בחיי!

המחזה הנדיר מתרחש לפני במימדים כבירים ופירטי פרטים שמקיפים אותי מכאן ועד קצות היקום, 

בלי להתחשב בדעתי, (למזלנו הטוב!)  

על זה שאינני רעב או צמא או סובל מכפור או כאב שיניים אני חייב תודה גדולה. הנשימה שבאפי כרגע היא נשמת הכל: בהיעדרה, אלף אלפי הנשימות שנשמתי עד אתמול אינן חשובות בכלל, והאלף שאולי אנשום בעתיד, אף פחות. 

אי שם, בהרים רחוקים על מסילות חלודות מתנהלת רכבת שמועות ורכילויות, איומים וסבל, צרות וכאבים שאני יכול במיצמוץ של עיין להפוך לבלון ורוד של יום הולדת. שעף ברקיע כחול ואיש לא יסבול, או ימתין בתחנה, יתעצב מחסרונה!

על מחר אפשר לדעת את כל שנחוץ לדעת, ואין שום מקום לדאגה: מחר יהיה עכשיו חדש, ואחריו עוד עכשיו,

נחיה, נחיה, נחיה, נמות.

***

אני כותב לעצמי, על עצמי, אני והעולם, אני והפוליטיקאים, אני והאנושות, אני הצודק והם הרעים, הטועים, חסרי הלב והמוח. כמו משוגע שהולך ברחוב ומתווכח עם עצמו. להצתדקות, אני טוען שכשאין עם מי לדבר, ואף אחד לא מקשיב, מותר לי להעמיד את המציאות שאני רואה למשפט, כתחביב, בו אני הסנגור והתביעה, השופט והמושבעים. כל צד טוען את שלו, והמושבעים צריכים להחליט. הדיונים עוזרים לי למחוק את הבדידות. 

ומדוע אני חוזר שוב ושוב לאותן הטרוניות?  האם פירוט האכזבות והכעסים ימעיט, או שיחדד אותם כחרב שדוקרת לכל הכוונים ושאת הדם אני היחידי שמשלם?

אני טוען שלא אני הוא שחוזר לכאבים אלא שהם חוזרים אלי!  אני מקוה שאם אחפור בהם עוד, יתגלה לי פתח בצידו השני של ההר, מקום מצויין, נקי וחדש, בריא ופתוח לדברים נהדרים. את החריץ לנופי העדן טרם מצאתי, ולכן אני חוזר ונכנס למערות שלי, פסע באותו הבוץ עד העומק, וחוצב בקיר הרחוק שבזמן הנכון יפול בשיפולי ההר שמעלי, מעל לעמק הברכה. ואם נגזר עלי לגווע בחיפוש, לפחות ניסיתי.

***

או שאני אדיוט מושלם או שכל העולם משוגע

אני מוכן להיות אדיוט לבדי כי אחרת אני אדיוט בלאו הכי

כחלק מעולם של משוגעים.

היתכן שכולם משקרים ולהכאיב לאחרים מעניק תענוג נדיר וסודי?

לא רוצה לדעת ובטח לא להתענג על סבל של אחרים.

אני בטוח שהמצב לא יכול להיות רע יותר ואז החדשות מראות לי שטעיתי

לפי החשבון שלי יש בליון אנשים שסבלו מספיק ושהגיע הזמן שלהם לדברים טובים .

לפי כל הסימנים "אלוהים" לא גדול או חכם: לא אלוהים שלהם ולבטח לא לשלנו

לב ורחמים בטוח שאין לו, ולגבי שכל אין שום הוכחות

אם היה לו טיפת שכל ולב האם היה ממציא סבל שכזה

והצעירים והתמימים שמתים בשמו? היות והוא לא שם לב מי בכלל צריך אותו?

אני אותו פיטרתי לפני שנים בגלל כשלונותיו הרבים בכל דבר חשוב!

וֹהיות ואלהים אין, אני מאמין בתורת הסיכויים

לפי החשבון שלי הגיע הזמן לשלום ואהבה!

אבל אולי השיירה האנושית עדיין צועדת מאחורי במדבר שכבר עברתי,

אני הגעתי לשפת האגם הטוב, וכל הסובלים עדיין בדרך.

מקוה שיזכו להגיע בזמן הנכון ושהשמחה תרפא את סבלם כפי שריפאה את שלי.

***

הרעש והגודל של הדברים שבעולם מסביבי כמעט משתק אותי לגמרי:

מהדברים הקטנים שמולי ועד אור השמש, ובועית האור הנורא והנפלא שלה שעדיין תופחת 

לתוך עומק היקום שבמליוני השנים שלו טרם ראה אור, 

מהרעש של המים שמטפטפים במרזב הפח כפעימות לב יגע, ועד ריח הדשא 

שהשכן קוצר בעזרת הרעשן האדום שלו, וצרחת העורב כשהוא מנסר את השמיים ללוחות כחולים.

הדעת שלי מתפרעת כמו שדה של חיטה ברוח האביב בגלים ותלתלים רחבים ומוזרים 

הדעת מתעקמת ומתבדרת וכל מה שחשבתי מעל נופל מתחת,  

גושים כהים של אדמת עומק מתרוממים ומגלים את אור היום 

לגופן ההמום של תולעים וורודות ועבות כעפרונות.

אני שהתחלתי לשוטט באחו מוצא עצמי זוחל בחפירות האפלות, 

חופר בין דברים אפלים ומעשיות ישנות, ותולדות הדברים שהיו. 

את האויר הזך גנבו עובש ורקבון של פירות שהזמן מעך לריבה חומה 

יחד עם גופו האכול של סנאי שזחל למות בחור.

אני, שיצאתי לשוטט בשדות של מחר ושל מנופי ענק אותם אני רוצה לחלום, 

וכיצד הם מפלסים מעברים כבירים בין ההרים להכין מקום לחזון נפלא שקשה להעלות על הדעת, 

מוצא את עצמי מתעורר לעולם פרוע, תמה ושואל מדוע,  לשם מה והאם טוב הדבר.

מכשולים סמויים לוכדים את רגלי כמשושי גפן ורוקמים עלי אזיקים

של אלוהים עתיקים מהם אני סולד, ומריחם הדביק כשומן תרנגולות על מה שנותר 

מפינות הדפים של ספרים שגבם המרופט לא מחזיק בהם את הסידור העתיק שלו נועדו.

אני שיצאתי מעבדות לחירות, ומחושך לאור גדול, אני שעפתי גבוה מעל העננים מעבר לימים הרחוקים

וכל הארצות העתיקות והחדשות, הארמונות ומסילות הרכבת, וכל התערוכות של מה שהיה ומה שיהיה: 

בינתיים פינות החדר שלי התגנבו לרגלי הכסא שמתחתי ואני כולי בקופסה, במרתף ישן:

מהחור הקטן שהצלחתי לחצוב בקיר שקרוב לאפי כל מה שאני יכול לראות בחושך 

הוא אוסף של קופסאות ובהם קולות עמומים כמו של בכי: כל כך רצינו, וכלום. 

כמה פעמים אני צריך לכתוב "שלום כיתה אלף?"

***

קרלה חושבת שאני ממושמע. היא מגיבה לגירויים באופן ספונטאני מאוד, למשל כשהיא רואה בגד מסויים בחלון ראוה, היא מיד נכנסת לחנות לחטט במה שתלוי על הקולבים כמו שחייל בטרמפיאדה מגיב לריח של המבורגר. אני מתון ומחושב מאוד, ונזהר לענות על שאלות או הצהרות פרובוקטיביות. וכאשר אני מחליט לא לאכול משהו, נגמר ונשלם:  חמאה, גלידה, שמנת, שוקולד, לחם לבן, תפוחי אדמה, המבורגר, פיצה… לא אכלתי במשך עשרים שנה. מקסימום פעם בעשר שנים או משהו כזה. העקשנות הילדותית שלי על "הכל או לא כלום" הרשימה אותה. 

אבל האמת שונה: למשל הייתי רוצה להבחין בכל רגע כמקרה שלם ועצמאי שלא תלוי בשום זכרונות או תוכניות, אלא כחוויה שלמה של חיים, כמו תייר, שיוצא בבוקר הראשון מהמלון או האוהל שלו, ורואה את המציאות בעצמה, שרוי בחויה שמוחקת מהמוח את מחלקת הזכרונות והמדידות, ואף משכיחה את הציפיות והתכניות. במקרים מיוחדים אני נמצא בתוך החושים הגופניים שלי, וחיי מלאים לחלוטין בחויה של אותו הרגע.  אבל אני חייב להודות שכמו בארוחת ערב מתמשכת ביון או ספרד, על שולחני הצפוף יש קצת מזה וקצת מהאחר דוגמאות של אלף מחשבות, ובלגן ציבעוני בעל מאה ריחות וצבעים, ועדיין אני גורר לשולחני דוגמאות לדברים שצדו את תשומת ליבי ושמותר לקחת, כמו אבן או פרח יבש או חלק של שעון שבור. את כל החפצים המיותרים הללו אני מסדר כמגננה בפני העתיד. אני מקוה, למען השקט הנפשי שלי, שהדברים החדשים אינם אלא הרחבה או שיכלול מזערי של דברים ישנים ומוכרים, דבר שממעיט מעצמתם. זאת היא הנחמה העקומה ש"אין חדש תחת השמש", משום שרק מי ששוכב במקלט עם עיניים עצומות יכול להאמין בזה. 

אני מסכים עם הרעיון  שכדי לראות את המציאות במלא עצמתה, צריך להשתיק את כל מה שבא מהעבר. במצב הזה אנחנו קטנים ופתוחים לקבל את האמת, ומסוגלים לראות את היופי והנדיבות של הדברים כפי שהם: העובדות הפשוטות, איך שהאויר של העולם נכנס לגוף ומחיה אותנו, שאותם המיים שירדו על ראשי ההרים זורמים דרכנו, ושגם אנחנו עננים וגשם. אור השמש והביטוי שלה בפריחת העצים ובמתיקות הפירות איננה עובדה משנית ומשעממת: היא אירוע עצום ומדהים בעושרו. שבירות החיים היא עובדה ללא עוררין. בו בזמן הפחד מהאמת, מהחולשה והזמניות האנושית, והפחד משינוי מצטרפים לעצלות ולנוחיות היחסית שבנימנום מתמשך: בנירפות, לעיתים אני שואל למה לחיות אם אפשר לפנטז? 

זיהוי ההבדלים בין הימים ואפילו הרגעים הוא מאמץ משתלם כמו מי שקונה כרטיס פיס, וכל רגע יש הגרלה לשמחה שאין כמוה או תענוגות מעבר לדמיון. באותה האריזה, מתגנבים מדי פעם כאבים אסונות וכשלונות להשחית את סדר היום ביוזמתם. את זה הם עושים כפי שידוע, בלי שום התחשבות בכלום. על פי הנכונות והפתיחות לאמת, גם כאב ועצב באים והולכים מעצמם.

***

במיטבן, המילים אינם אלא סימן לדברים אחרים 

הן מרחפות באויר הסמיך של ספריות כנשמות ללא גוף, 

שאין בהם ולו פירור, גרגיר של אורז או מסמר חלוד אחד 

שהחזיק פעם בפינת קופסא שמתגעגעת לבולים ישנים 

ולמעטפות קרועות ולגלויות צבעוניות של מקומות אמיתיים

ושמות של בשר ודם, וימים שהיו קשים ועל לילות, ועל לחם ויין ועל הילדים.

ובכל זאת ממרחקים כל שיש לנו הן המילים ואני באי כאן ואת באי שם, 

וביננו בועות קטנות של כלום וגעגועים לדברים שאולי היו באמת וכאלה שטרם היו,

כשכשוך עדין של פלג מים שמשקה שורשים סמויים; הפתיל, שמחזיק בין חרוזי הסימנים, 

עדין וחזק אין ממנו! כי הוא עשוי מחום הלב, ושמו אהבה.

לבסוף המילים ישארו ואנו נפתח את דלתות המחר למה שיביאו,

ונצעד לתוך המולת המערבולת של דברים שאינם נחים לרגע: 

המילים ינוחו על השולחן בערמות ישנות, ניירם המצהיב יתבלה

כמו כלב שומם על מפתן הבית: כל חייו באדונו, ועד שלא יקרא את שמו איננו;

***

מילים מתאספות בי ככבשים ותישים באפריקה לבור המים

מהמרחבים השוממים הן באות, והנה הן, נדחפות לתורים,

והנה הן, ולכולן סיפור אחד של צמא וחרדה, ובעשב האריה.

ואני רטוב לעצמות, חסר מנוח, וכולן מלקקות אותי בצמא,

ואתם, מבעד לריחות הפחד אני רואה מרחקים ורוח עתיקה,

וגבעות של שקט נצחי ובוטח, מעורר קנאה.

חיות של חושך ומערה באות אלי כגנבים בלילה וליבם פועם במהירות 

שמא עליהם לרוץ ולמות משום שלא הבחינו בנחש או תמסח, 

ובבוקר היתושים והפרות ואז השמש הרותחת ואין מנוח.

חמישים שנה שברחתי, וחמישים להתרגל, וחמישים הרים

ממלאים את אופקי העגול והם מכוסים אילנות צפופי מילים ומחשבות, 

ואין מנוח בינתיים אלא לרגעים שבין הסערות.

(אצלך, על המדפים, אלף ספרים והעולמות שלהם,

אלף מפות מקופלות יפה למקומות אחרים, ואין בהם אף אחד שיתן לנו בית.)

את שלולית המים עזבתי, ואת מרחבי העשב, והמקומות המוכרים, והלשונות, 

ועוד אני הולך למקומות אחרים, ועוד אני פקוח לבוקר, ואינני יודע דבר אלא 

שהטפל בדברי היום חשוב יותר מהמפורסם בנאומי אמש. 

עד שאתרגל למהומה הזאת כבר אהיה מקומט כסחבה מיותרת

ספוגת בוץ ומילים שסימנו מקום למילים אחרות, שנתאספו ובאו לגרגיר של מתיקות, 

לרגעים של מנוח, לשכר שמצדיק, כאילו, ולשכחה. כפלג אני זורם למקום אחר 

ולבטח גם לאותו המקום האחרון, המלוח וחסר הכוון שרובץ לו בסתמיות איומה ומבורכת. 

ושמה ננוח.

***

המילים שאני שולח צמאות לעינייך, להן את מפתן מבעדו ההן מתחמקות פנימה לרגע,

ורק לאותו הרגע הן נוגעות בדברים של ממש, לפלא, הן בשר ודם!

ואז, כעלי שלכת שיבשו הן נושרות חזרה לקפלי הנייר תששות וחוורות כמוות.  

בחגיגיות מטופשת אני בוחר בהן כאילו יש בהן איזה טעם מיוחד

והרי למרחוק ובזמן הגדול הן טפלות ואינן שקולות אפילו כאבק:

מהן נבטים ירוקים לא יצוצו.

אולם: אם יש בהן לגנוב את דעתך מהמקום הרגיל

למקום אחר שממנו הדברים נראים אחרת ולו לרגע, כדאי.

ואם לא, חבל. ובכל זאת כדאי, לנסות.

***

הסיפור שלי מתחיל ביום ללא ציפיות מיוחדות, ללא חריגות מההסדרים הרגילים. הקפה הראשון והחשיכה הנמלטת מאור היום התקדמו כצפוי, והיו מיוחדים במידה סבירה. כשהתעוררתי נסחב איתי סרח של חלום וחצי, כגימגום כהה וערפילי. האם אפשר להפריד בין המציאות החיצונית לבין המוח והעסקים האפלים שלו?  

הלילה הוא מקום אחר, מקום מוזר, חשוך כמערה עתיקה לתוכה התגלגלו פיסות של חיים כמו אריזות ריקות של ממתקים על רצפת אולם המסיבות אחרי שהאורחים עזבו.  ללא צעדים אני נכנס למערה והקרעים המוזרים נדבקים אלי ומתאספים, מעצמם, ומתחברים למחרוזות ארוכות ולחבילות שבתוכם יש סימני חיים,  מפוחדים ונואשים כמו חיות קטנות בשק.  בחיבורם המיוחד, ככתמים של דעת, הם מציירים לי עולמות שלמים שנראים אמיתיים,  בזמנים ובמקומות שאינני מכיר, ומלבד יוצאים מהכלל, הם עולמות שלא הייתי רוצה להכיר.  בחושך שמסביב אני יכול להבחין בפרטים בודדים בלבד.  אור עמום הנובע מעיני מצליח להאיר ברכות רק אזור קטן שאותו מותר או נחוץ לי לראות. כאן אני פוגש, בין הדברים המוכרים לי לעיתים מחלומות קודמים, גם דברים חדשים ומפתיעים ביותר, דברים שמעולם לא הייתי מדמיין מיוזמתי;  אינני יכול לנחש מאין הם באו ואיך הצליחו להתגנב לתוכי בלי ידיעתי. 

אם זה לבד לא היה מזעזע אותי מספיק, הזדרזו להתגנב אל תוכי בין השאר גם יצורים, מקומות ומעשים שקשה להעלות על הדעת באכזריותם, מוזרותם, והפתאומיות הגסה בה הם מכים בי סוגי כאב, צער, עצב ודאגות איומות שמחרידות ומעירות אותי בלב הולם , עם אגלי זיעה קרה על המצח כניצול מאסון גדול.

פעמים רבות מספור רצתי בעיר זרה ומפחידה בחיפוש מיואש, מאחר לפגישה עם אהובתי במקום מוסכם: לא רק שאני אובד בתוך שכונה חשוכה, אלא שנעלי נדבקות לבוץ ואני כושל וחלש מלהמשיך. 

הידיעה שיש עולמות שלמים בתוכי שאני לא מכיר, היא ידיעה שבתוכה מסתתר הרעיון המחריד שאני לא אדון לחיי, אלא מכהן כמשרת לאדון אחר וענייניו. האדון הנכבד והנורא הזה שולט בי ממקום מסתור, ואני לא בסוד ענייניו. הוא טורח להשליך אותי כלאחר יד לגוב האריות בלי שיתן לי ולו רמז דקיק על הסיבה והתכלית שבמעשה.

ואיך היית אתה מרגיש אם בלילה היתה מתגנבת חבורה מרושעת ונוהגת אותך כרכב גנוב לאזורים מסוכנים, קופצים על מדרכות ונכנסים לשלוליות ובוץ, ואיך שהוא אתה חוזר בבוקר דפוק לגמרי, הריפוד ספוג בירה חמה ושתן ואתה חצי מפורק ועייף מות.  טרח האדון לגבב את המורשת המלוכלכת שלו בערימות תלולות שברשעות הטיל עלי לנקות בבוקר, כאילו שבאשמתי.    

***

עם תיאבון בריא יש לי יחס בעייתי, שמקורו בחינוך מוזר, ובמה שקרה להורי כילדים בפולניה. הסקרנות היא הוכחה היחידה שיש לי איזו שהיא אהבה לחיים בעצמם, אהבה שלא קשה מדי להשתיק.

***

פעם היתה הגסות והצעקנות מקצצת אותי: אם ככה הדברים, בשביל מה להתאמץ.

היום הנוחיות והפינוק הם שמרדימים אותי.  אין בשביל מה להתאמץ.

ובכל זאת אני מוכן להתעורר, ללכת למקומות פרועים, כחלוץ

למקומות מפתיעים, כתלמיד, למדבר, כנביא או משורר.

***

אני מתקדם לאט ובזהירות כיאה למגלה עולמות חדשים

אבל כשאני מביט מסביב אני מבחין בשבילים כבושים, רחובות סדוקים ושיכונים מתפוררים

האנשים כבר עזבו והתקדמו למקומות רעננים יותר.

כל כך התאמצתי לגלות,  והנה האתמול.

ושוב אני מוקף בסתמיות משעממת כלועס מסטיק טפל 

וצער ישן על ספסל ההמתנה במסדרון המאפיר של קופת חולים: 

למרות ששום דבר לא כואב לי, לפתע אני חולה מלחיות.

***

לעיתים רחוקות אני מטפס על המדרון הנמוך של הר גדול

שאכן מגיע לשמיים בבדידותו הקשוחה ואני מתחיל להריח

את ריחות השממה המעוררים; ההתלהבות הפתאומית

מדמיעה את עיני למראה הסיכוי; המצב מסמן ודאות בכיוון החקירה.

***

אני חוצב בקיר האטום שמסביבי, לאתר את הדרך החוצה

כל שעולה בידי רק אכזבה ויבלות. דיסה אפורה זוחלת בתוכי 

כשיירת מתאבלים מאחורי הרבי המזיע במקטורנו האפל, 

ממלמל חרוזים עתיקים בארמית ומציץ בשעון.

האדישות והגסות שלו נדבקים בי כסרחון נבלות. 

אולי בעצמו הוא צדיק וחסיד אמת: מכאן ריחו נורא, הוא הרי מומחה של נבלות

(הם מעבר לעלבון, אפילו העלבון שלו)

הוא ממלמל בדחיפות להגדיל תשורתו, וכולנו צועדים אחריו כאילו שהוא יודע,

כאילו שיש לו פרוטקציה גדולה מריבונו של עולם, כאילו.

הוא מביט באנשים כדי לזהות מי יקנה ממנו ומחבריו חוט אדום, כמצווה,

וליד מי כדאי לשיר במילים אמיתיות, לשפר את הסיכוי לתרומה.

***

במדבר ריק מסתמנת חבורה של סוחרים וסוכני מכירות; 

הם רודפים ודוחפים אותי על מנת "להציל אותי" מכל האסונות שהם המציאו. 

הם מרעישים עולמות כילדי רחוב, מנפנפים אלי את הרעב שלהם 

כאילו שאני עשיר ותמים, כאילו שאני מסוגל להתעלם מהעלבון והכיעור שלהם. 

אני מזדרז להתבודד מהם והם מאיצים בעקבותי כמו זכרונות עצובים ויתושים: 

תן להם דם, עוד ועוד! הם לא יסתפקו כי הרעב לממון מוחק את הדעת,

והחכמה של שלום ושיתוף לא משתלמים להם כמו השקרים והפיתויים.

אני הולך לשבת בפינה לקלף בצלים: הסוחרים יודעים שקשה להוציא מעות מדמעות.

שיעזבו אותי במנוחה וירדפו אחרי כל מי שעדיין מחייך.

***

קשה לי להתעלם מהעובדה שאני חש צורך לנמק את מחשבותי ומקפיד להיות חכם וצודק למרות התוצאות העלובות. לפתע זיק של אפשרות אמיתית פוגע בי כברק: אולי באמת אני טיפש מטופש, או כפי שאמרו לי בבית, אדיוט מושלם, ושעל מנת להסוות את עצמי אני מתאמץ להפגין חכמה ועליונות בכל דבר. אולי אני חלש אופי שלא מפסיק להרצות לאחרים על משמעת עצמית,  עצלן שמסביר לאחרים את היתרונות של יזמה ואחריות אישית, ואולי אחרי הכל, צדקו כל אלה (רבים אחרים בנוסף להורי)  שקראו לי "סתם נודניק". אולי הביקורת שלי כלפי העשירים והחזקים אינה אלא לשון עקומה לקנאה שיש לי באלה שלוקחים מה שמתחשק להם משום שהם מסוגלים ואני לא.  

***

משהו על נעורי בתל אביב

תמיד האמנתי באהבה ושיום אחד אזכה באהבה משלי. האמנתי לסיפורים ולסרטים על הגבר שתמיד זכה בבחורה הכי נהדרת והיא אהבה אותו לגמרי והיתה משוגעת עליו ועושה הכל עבורו בנאמנות, אבל הוא היה זורק אותה בלי היסוס או הודעה מוקדמת בעבור בחורה עוד יותר נהדרת ויפיפיה סתם כי בא לו: איזה חרא. אני נהיתי חולה מזה.                         אני, כל מה שתמיד רציתי זה רק אחת טובה וזהו אותה אני אוהב לגמרי, בשבילה את הכל אתן בשמחה.

אבל אותה לא מצאתי וגם היא אותי לא.

האבדן היה קשה אך מוכר, כמו צמאון בחמסין לכוס מים קרים בחולות המלוחים והבוערים על שפת הים

איפה שהיפיפיות המושלמות עולות מהמים מפגינות בעליצות את דבש השזפון המרהיב שלהן וידיהן העדינות מסלקות את השיער הרטוב מפניהן הקורנות מיניות, שמחה וחופש כמו בסרטים והנה הן צועדות לקראתי כמרקדות וירכיהן המושלמות מתנגנות לעברי. לפתע הן רוכנות להשתרע על מגבת ענקית, כל כך קרובות אלי וכל כך רחוקות ממני. איזה עצבים ממש חרפה כמה שהן מפגינות את כל הטוב כשהן מציצות לעבר הבחורים שגולשים להם על הגלים הרכים כמתעלמים. מי בכלל צריך ים. אני חולה מזה.

כדי להרגע הסתכלתי בכוון השני, לעבר חומת המלונות החדשים הענקיים, היקרים, הממוזגים, המלאים בכל טוב

שיש ושטיחים ומוסיקה שקטה ומשקאות קרים ותוססים על שולחנות קטנים בחדרים מוחשכים בוילונות קטיפה

לצידי המיטות הרחבות שמיועדות לאהבה.

אגלי טל קרירים גולשים שם בעצלתיים על כוסות קריסטל ארוכות רגל, ובועות של שמפניה צפים ועולים ממי הזהב

הנהדרים שבכוס. קולות המוסיקה השקטה מתערבים בקולות הנשימה הנלהבת של איזה בחור אגואיסט עם כל המזל והכסף שצריך ובחורה נהדרת שנראית לבטח כמו אלה שעל המגבות לשלידי.  מזה קיבלתי עצבים, איזה סקנדל! 

הבחורות השרועות לפני בעירום כמעט חוץ מכתמי הבד הקטנים שמשום מה נקראים בגד-ים מרכלות בעליצות שאפשר לשמוע מהיכן שאני רבוץ בתהום בוער, והן מתמרחות כיאה לפולחן השמש שלהן בכניעה נהדרת לחום ולאור הבוהק, כקורבנות המוצגות לפני המלכות, למנחה. לשוני הדביקה ממלח ויובש נסדקת ופצועה מכאב, חול וזיעה:

המנחה אינה בשבילי וכל הים הזה רק למות, מי צריך את ההתעללות הזאת אני הולך הביתה להירגע מהעצבים. 

***

אבי, יעקוב קלוגמן, שהיה לדעתו הפרטית אריסטוקרט פולני, ידע לספר מעשיות. עם חיוך מבטיח, כאילו שהוא מתכוון לחלק סוכריות, אבי היה נוהג לשאול: " נו, ומה נשמע טובות?" כלומר: " אינני מעוניין לשמוע את הצרות שלך, אבל אם יש לך חדשות טובות שמצדיקות הרמת כוסית או מסיבה,  או שבאופן בלתי צפוי התמזל מזלך באופן מרשים, אני רוצה לדעת הכל, לתת עיצה טובה ואפילו להיות שותף!". ( האם אני חשדן קיצוני או שזיהיתי את הכוונות האמיתיות של אבי?)  בגיל מאוחר יותר הבנתי שעל מנת לספר סיפור טוב ועסיסי צריך, מדי פעם, להתרחק מהעובדות. אבי היה מצויין עם סיפורים עסיסיים במיוחד, שאינם שקרים, אבל גם אינם אמת. הוא היה מלא במעשיות קטנות וגדולות שבאמצעותם ניסה לתת שיעור ולקח למאזינים, ובמידה רבה לילדיו. המעשיות שלו הצביעו על תכונות והתנהגויות שזכו, לדעתו, להצלחות גדולות ומרשימות, ולחשיבות שהוא ראה ביזמה ודבקות ברעיונות מעשיים. תהילה וממון היו המטרות העיקריות שלו, אבל עליהן לא מדברים. אבי מעולם לא התרגל למציאות: בערה בו אש תמיד ותיאבון נורא לכל מה שבדמיון העשיר שלו: למשל, ובהתאם לאגדות שהביא אתו מפולניה, היה בעולם שער ענק ופתוח לאנשים שכמוהו, אנשים עם דמיון יוצר ותיאבון גדול. אמריקה! ארץ האפשרויות והעושר! 

משהו הפריע לי ללמוד את השיעורים שלו:  זה שביתינו היה בלגן, יחסיו עם אשתו והסבתא שלנו היו גרועים ומלאים בהאשמות מלתאר. את הכשלונות הרבים שלו הוא תלה על אחרים, ולמרות הגאוה שהציג מחוץ לבית, הוא לא היסס להכאיב ולהשפיל את אמי. החלטתי שכל מה שהוא ניסה ללמד אותי היה שגוי בתכליתו, והחלטתי לעשות את היפוך הדברים בגלל שיש סיכוי שהם יצליחו ליצור בית טוב יותר מזה שבו גדלנו.

הילדותיות והעקשנות שלי העדיפה את הפשטות של עמדות קיצוניות. בתוכה היה חיסכון גדול: לא הייתי צריך לבדוק את הפרטים, ויכולתי לדחות את החבילה כולה, שהכילה, מן הסתם רעיונות טובים שהוא, בחולשותיו, לא היה מסוגל ליישם. 

האם אבי היה יכול ללמד אותי על מי לסמוך ובמי לחשוד, על מה לסלוח ועל מה להתעקש? שום דבר במעשיו לא נתן לי סימן שהוא יודע על מה שהוא מדבר. לבטח הוא לא ידע הרבה על חיי הילדים שלו, על האופי והרשמים שלי ממה שקורה סביבי, על השאיפות שלי ועל האכזבה והכעס שבי. אני מבין שהוא היה עסוק או מידי מפונק מלהיות אבא ובעל טוב או שבאמת לא היה מסוגל. בכל מקרה, כל הרעיונות הנשגבים שלו לא הצליחו לחייו הוא, מדוע שיתאימו לחיי.

המעשיות שלו נועדו להוכיח לי שגם אני בעצמי כישלון, או לשכנע אותי שהוא יודע את כל העובדות במדוייק, ושאמי היא זאת שמכשילה אותו.  החלטתי שאסור לי לגרום לו ולו שמץ של גאוה בהצלחה שלי: בשבילו רציתי להכשל. ובזה כמובן שהצלחתי!

לא אחת הוא סיפר לנו בדיחה שהיתה משעשעת אותו במיוחד, אבל את הכוונה האלימה שבתוכה הוא לא טרח להסוות. מסופר על אמא וילד מאוד חצוף שדרש לקבל צעצוע חדש. אימו לא היתה עשירה מספיק וגם לא היתה החלטית, ולכן הילד קיוה שהצרחות שלו יאלצו אותה לרכוש עבורו את מה שרצה. איש זר הציע לאם לסייע בהשקטת הילד. האמא שהסבירה בעצב שילדה עקשן כפרד, הסכימה שהאיש ינסה את מזלו בעניין למרות שלא ציפתה לתוצאות מרשימות. האיש ניגש לילד ולחש לו באזן משפט קצר ביותר. הילד השתתק מיד, להפתעת כל הנוכחים שסבלו מהצעקות במשך דקות ארוכות מנשוא. האם ההמומה ניגשה לאיש וביקשה לדעת מה הוא אמר לילד. "אם לא תשתוק תיכף ומיד אני אשבור לך את כל העצמות" אמר לה האיש בשקט, חייך והלך לדרכו.

מדוע, תמהני, אני זוכר דברים שכאלו ואילו דברים אחרים, נעימים, חיוביים, אינם עולים על דעתי? אכן תמהני!.

במשך שנים חיפשתי מורי דרך טובים יותר מהורי. חיפשתי את קירבתם של אלה שידעו מה הם רוצים ובלי מאמצים רבים גם השכילו לזכות במה שרצו, לפחות למראית עיין. נטלתי על עצמי מעמד של משרת ומעריץ, תפקיד שהיה עלי להסוות. ההסכם הלא כתוב בינינו היה שהם יכולים לצפות ממני לנאמנות, סודיות ורמה סבירה של ציתנות. אחרי שורה של אכזבות גיליתי שאני הוא היחיד בעולמי שחייב, מסוגל ומעוניין להנהיג אותי לכל המקומות וההתנסויות שאני צריך ללמוד. גם למדתי שאלה שנוהגים בחופשיות לגבי התאוות שלהם, אינם יודעים כיצד ומדוע הם כאלה, ושלפעמים המחיר שהם משלמים כואב הרבה יותר מהתענוג לכתחילה. בנסיונותי העצמאיים התברר לי שחלק בלתי נמנע מלימוד הוא ניסוי וטעיה. "תודות" לעקשנות וחוסר הסבלנות שלי, נתקעתי בשלב הטעויות הרבה יותר מהנחוץ. 

אבי לא הסכים שאצתרף לבית ספר טכנולוגי: הוא האמין בצוארון לבן ובידיים נקיות, כלומר שעבודת כפיים שקשורה בזיעה ואבק היא עבודה מלוכלכת שלא מתאימה לקלוגמנים המשובחים מפינסק, שאת עשרם הם בונים על זיעת אחרים. לכן החלטתי לעולם לא לנצל אחרים על מנת להתעשר (כאילו שאם רציתי היתי מצליח בזה.)  ההתבוננות בדינמיקה המשפחתית  בבית שכנעה אותי לא לסמוך על הבטחות, לא להאמין לאיש ולא לצפות לניסים. החלטתי שאחריות אישית, היכולת להקשיב ולהבין את הזולת, שלוות נפש, חברות, אהבה וסובלנות ובית נעים חשובים לי בהרבה יותר מכל הדברים האחרים, ובזה, אני חייב לציין,  אני מרגיש שהצלחתי, ואף מעבר לצפוי. 

***

אמי, שהיתה אישה קטנה ורגישה, היתה הבת היחידה לאמא פולניה, (במובן הנוקשה של הפולניות היהודית.)

סבתי חשבה את עצמה לבת מעמד האצולה ואינטליגנציה, וזה משום שקראה סיפרות חילונית פרוגרסיבית וסוציאליסטית, בניתוק מהמקובל ביהודות האורתודוקסית שבוילנה. היא היתה ביקורתית וכועסת, ובעלת כישרון להיאנח באכזבה כאובה שביטאה את הביקורת הקטלנית שלה על הכל. סבתא היתה סנובית תרבותית שמעולם לא הסכימה להסתגל לתרבות הישראלית וללשון העברית. סבתא גם גינתה את אמא, ביתה המצויינת, על זה שניישאה לאבי. סבתא ראתה באבי גנדרן ריק מתוכן, שנולד בביצות של מזרח פולין וגדל בין חסידים, על ברכי האמונות הטפלות והפרימיטיביות שלהם. זה שאבי היה רוויזיוניסט ושסבתא היתה סוציאליסטית חידד את הפער ביניהם, שהיה אישי, אידיאולוגי, תרבותי הסטורי ורגשי. הסיכוי היחידי למכנה משותף היה היאוש וחוסר האונים, והאכזריות כלפי אמי.

בעלה, סבי, היה שהיה רוקח, מקצוע נדיר בין יהודי וילנה של 1920, לא שרד את המעבר לארץ ישראל או את הביקורת המרירה של אשתו, ונפטר ממנה ומשאר הקשיים בגיל צעיר יחסית. האמא שגידלה אותי, במידה שהיא אכן עשתה זאת, נמעכה לחלוטין בין הלשון החדה והבלתי מתפשרת של סבתי, לבין ההאשמות והסרקסטיות של אבי.  כך יצא שאימי הבוכיה לא תפקדה כאמא, אשת איש או עקרת בית, אלא כסחבה דומעת וחסרת אונים.  כמובן שאני סלחתי לה על הכישלונות וההתנצלויות האינסופיות, אבל טרם מצאתי בליבי לסלוח לאבי וסבתי שהתעללו בה ללא רחם.

***

אמא אמרה "שלא תעיז לגעת! זה לאורחים". 

(הדברים החדשים והטובים שמורים לאחרים.)

"את מי צריך  להרשים בקישקוש בגרוש? 

היום הם חדשים ומחר ישנים, בדיוק כמו שלנו!

הדברים "הטובים" אינם טובים בכלל; רק גנדרנות בזבוז ונהנתנות. פוזה ריקה.

הדברים הישנים שיש לנו טובים מספיק; מה רע בהם? תגידו תודה שאתם לא רעבים!"

"האנשים שיושבים לפני הצהריים בבתי הקפה וחושבים את עצמם לאמנים ואנשי בוהמה

למעשה רק על עצמם הם חושבים, ורק על הנאה רגעית.  

לא אכפת להם מכלום ומאף אחד, הם בטח מנצלים מישהו או סתם גנבים."

**

"היום הייתי בשוק תראה איזה מציאה שקניתי בזיל הזול! עם טיפה תיקון

תראה שזה יהיה מצויין יראה כמו חדש, כמו שצריך."

"בדרך בחזרה נכנסתי לקפה תמר ולקחתי לי כוס קפה הפוך וטוסט,

ופתרתי כמעט לגמרי את התשבץ מ"שטרן".

היו שם זוג שרבו בגסות שכזאת איזה פרימיטיבים

ממש בושה הם הרי במקום ציבורי איזה חוסר תרבות."

**

אמא יקרה שלי: לא רק שאת מבולבלת,  את מתעקשת לבלבל אותי,

לא רק שאינך יודעת מה שאת רוצה; את מתעקשת

להסביר לי למה אסור לרצות מה שרוצים.

לא רק שאת מתלוננת על הניצול והאלימות כלפייך; 

את מתעקשת שזה בושה וחרפה ולגמרי לא תרבותי לדרוש את מה שמגיע בצדק. 

לא רק שאת מעבירה ביקורת על כאלה שנהנים מהחיים, 

את למעשה מקנאת בהם: כשאת יכולה, את בעצמך יושבת בבית הקפה!

את לא יודעת מהחיים שלך. יותר טוב שתשתקי. 

(את זה, במילים האלה, לא אמרתי לה, אבל גדלתי להיות ילד ביקורתי מאוד.

מה יש לדבר: המלפפון החמוץ לא נפל רחוק מהעץ!)

***

מי שמעוניין לקלף את השכבות שבין הדפים, ימצא בהם רצף כרונולוגי.  ביניהם שזורים קוים אחרים שאינם מסתדרים לאורך הקיו ההסטורי, ושמטרתם היא לעורר את החושים והתיאבון, לפחות את החושים והתיאבון שלי, שמתקשה במעקב עירני אחרי רצף ארוך מדי של דברים דומים. 

***

מהבעת פניך אני מבין את חומרת המצב:

חיי אינם פשוטים, ועכשיו הם מסומנים

בסרט צהוב כזירת פשע: אני מסתובב בתוך חיי

מביט למטה סביב הנעליים שאני נועל

מחפש סימן או רמז שיעזור בהבנת האירועים,

שיענה על כל המדוע, הכיצד ולשם מה:

אני זקוק לסיבות, להצדקות, לתוכן ומניעים

ועד כה כלום, אפילו לא רעיון דהה שיסביר לי משהוא בכלל.

אתה מביט בי כאילו שיצאתי מדעתי:

העקרון שלי פשוט בתכלית, ישר מכיתה אלף;

את מה ששנוא עליך אל תעשה לאחר.

אבל כל יום אני שומע על אכזריות ורשע, על חזקים חסרי לב וחלשים חסרי דעת;

ילדים רצים עם רובים, ומשאירים מאחוריהם נהרות של אש ודם,

הכיצד שחבורת נבלות מרושעת שכזאת שרדה בעולם עד היום?

ואיך זה שהגאונים לא מצאו סידור יותר אנושי?

***

אני מתרחף לי במורד המסוע בקניון אינסופי עמוס בשפע כל טוב

ומביט סביבי בעולם הפלסטיק המבריק. עיני משוטטות בבהלה, כפליט אבוד;  

את הדרך הביתה אינני מוצא, אפילו לא סימן מוכר, 

את השמחה מדברים ישנים ופשוטים אני זוכר רק במעורפל,

תה, לחם וזיתים. האם אתה מרגיש כמו בבית?

אולי הגיע הזמן לבנות דת חדשה ומשוכללת, מעודכנת, לכתוב סידור חדש,

להכריז על אמונה מתוחכמת שתתאים לעידן המידע והאלקטרוניקה הניידת   

נקיה מאלוהים מהאמונות הטפלות שנתנו ההורים, בלי האיומים של  גהינום, 

בלי חטא קדמון ועשרת הדברות, בלי הפיתוי של חיי נצח והבתולות החמות של גן עדן…

אולי אפשר לתכנן את העיניים מחדש כך שיוכלו לראות רק את היפה כמו גי פי אס לשמחה

ואת הדברים שאפשר לתקן, לתכנן את האזניים שישמעו רק מנגינות מלאות השראה 

ודיבורים נעימים, וכל המראות והטעמים בצבעים עשירים ומזינים, וכל המחשבים והרובוטים

מלאים בנאמנות והתלהבות לשרת, ספוגים בציפיה לסיפוק פתרונות מהירים ומדוייקים,

וכל האנשים נאמנים לשיתוף פעולה פורה, נותנים עדיפות לאהבה ולמסירות הדדית,  

משהוא במסגרת התקציב, שמשאיר מקום לאחריות ומאמץ, ולאשליה של חשיבות.

ושוב אתה מסתכל עלי בדאגה כאילו שאני מבולבל.

כמובן שאני מבולבל! 

קור עז מטפס על גבי כקופים מקרח: אינני רואה דבר בחשיכה שבעומק:

כל מה שמופיע במוחי הוא תמונת שעון ורגעים בודדים,

כשהמוח היגע שלי מטפס על גבעה קטנה ומתגלגל בשמחה מטופשת

מעברה השני לגומה רדודה ואבן זקופה בצידה.

לפחות הגומה שקטה כמו הירח.

***

לאמי, עצבים מגומי דקיק זה מה שהיה לה; היא היתה תמיד עסוקה מידי בכלום, מתוחה עד הגבול. בחיפזון היתה מתקדמם מדבר מיותר אחד לאחר מיותר לא פחות. תמיד היתה אחוזת תזזית של "אין זמן לשטויות", ותמיד מגיעה לכל מקום באיחור, המומה מהמציאות הרגילה.  להגנה היא גם היתה צעקנית, מאשימה, מתנצלת, שרוצה מאוד לצחוק אבל קודם כל בוכה קצת, מחייכת לכל מי שהולך סתם ברחוב, מדברת עם אנשים זרים בקול רם מהנחוץ כאילו שאינם יודעים עברית, וכל העולם שמסביבה תמיד יותר מידי מסובך, איום, מגעיל, מרגיז, אדיוטי או פרימיטיבי רע או אבוד או חסר לב או סתם נודניק, כמוני.

שום חוזק להתגבר על המכות של החיים לא היה לה, כל מכה חטפה עד הסוף. הגומי הדקיק של העצבים הדלוקים שלה התפקע לעיתים קרובות, והיא היתה צריכה זמן להירגע, לשתות תה פסיפלורה ולשכוח מהכל, כאילו שהיתה אפשרות שכזאת. כמו פרח נחמד שנפל לנחל והוא צף בקושי במורד הזרם, בגבים ובין הסלעים, והיא שוקעת ובקושי מצליחה לשאוף קצת אויר ושוב צוללת מחפשת ולו רק רגע של מנוחה ושקט, רגע של אטיות ונוחיות, כוס תה עם חלב, תשבץ לא קשה מידי, קצת מוצרט מהטרנזיסטור, וזהוא: מספיק טוב לחיוך, כאילו שהכל טוב. 

עצבים מגומי דקיק זה מה שהיה לה, לב מפרפר. אם יש בגן עדן פינה שקטה עם כוס תה, תשבץ ועציץ קטן עם פרח פיצפון, טרנזיסטור עם מוצרט וכסא שלא חורק, אני בטוח שאמא יושבה שם מחיכת.

***

מגיל ארבע או חמש הייתי כבד מידי ואימי לא היתה מסוגלת להרים אותי ולהחזיק אותי על הידיים. בינתיים עברו ארבעים שנה ואני נדדתי בכל המקומות המיותרים שמצאתי או שמצאו אותי או שהגיעו אלי במעטפה צהובה עם חותמת משולשת.

יום בהיר ובמקרה, הפלגתי עם חבר על סירת מפרשים. להנאתי עמדתי על החרטום ובידי החזקתי כבל שמחובר לראש התורן. הסירה חרשה בין גלים גבוהים. נפץ המים הרטיב אותי בקרירות מלוחה,  נתזים זנקו על פני, והרוח ציננה אותי בחזרה לימים רחוקים. והרי כבר מזמן שלא הרגשתי את גופי מונף בקלות שכזאת; העצמה הגמישה של המיים מסביבי הקפיצו אותי בכוח עצום, כוח שכמותו לא חשתי מאז הנדנדה בגן הילדים, וכשאימי היתה עדין מסוגלת להרים אותי על הידיים.

נשענים על מעקה הסיפון מאחורי ישבו בנחת חבורה של בחורים מזדקנים כמוני, יונקים בירה מבקבוקים כהים, במעילי רוח צהובים ונעלי סיפון כראוי, בקיאים בתורת הגלים והרוח, מלהגים באגדות הים והגברים הקשים בנמל של ארץ רחוקה. דבר אחד הם לא ראו: הם לא הבחינו בתינוק המונף על שרירי המים הגמישים בחרטום הסירה. הם לבטח שכחו את הנוחיות המופלגת בחיק אמא. עד עכשיו, חשבתי שגם אני שכחתי, עובדה שלא.

למרות כל העמדות הפנים והזיכרון הנמוג, אני מגלה שוב ושוב שכל מי שאני היום הוא גם אותו התינוק מאז, צף בשמחה על גלי האהבה גופנית של אמא, ללא שום דאגה והסברים. לפעמים אני אפילו מרגיש אותה בתוכי.

כל השנים והמקומות, ההרים והמדברות והזימונים שהגיעו במעטפות צהובות, כולם נמסים בים ירוק ומלוח, בגלים שמניפים ילד על סירה, כאמא גדולה.

***

וכך ניצלתי מהשואה.

אמי, שנפתרה לפתע בגיל 77 משטף דם מוחי, היתה עד עז אשה רגשנית במיוחד: כמו הגשמים הפתאומיים והיום יומיים במחוזות הטרופיים גם היא, ללא כאבים גופניים שיכולתי לראות בעיני הצעירות, היתה פורצת מידי יום בבכי, וגם היא, אחרי תום הממטרים, היתה חוזרת לסדר היום כאילו כלום. ההסבר הנפוץ והקצר לסערה הדומעת היתה מילה אחת:  "היטלר". תשובה קצרה ועצומה בו זמנית.

מי שזוכר את "המדור לחיפוש קרובים" של קול ישראל, יכול להבין למה אמי היתה בוכה בכל יום לפחות חצי שעה  בכל משך השידור. ללא קושי היא היתה מוצאת סיבות אחרות בשאר שעות היום.

לפעמים, בגלל שהיא העריצה מוזיקה קלאסית, ואולי בגלל שמוצרט היה אוסטרי, והאוסטרים היו חלק בלתי נפרד מהזהות הגרמנית, והזהות הגרמנית יצרה גם את היטלר, היא מצאה סערת נפש במוסיקה העליזה של וולפגאנג, דבר שגרם לה לקוצר נשימה ובכי.

"היטלר" היתה כמובן מילת קוד לדברים אחרים, כמזוזה סודית על שערי הגיהינום, ולכן, ואולי גם מסיבות אחרות, אסור היה לשאול.  אני, בתפקידי ההסטורי כנודניק, שאלתי מידי פעם כמו מישהוא שמנסה בכל זאת להניע על בטריה ריקה. התשובה: "זהוא זה, מה יש לדבר! "  החרדה הזאת היתה עשויה מסודות איומים שחשוב מאוד להשאיר במרתפם הנעול. הסודות הנוראים נפרסו מתחת לרגלינו בכל מקום שנהיה ובכל שעות היום והלילה. 

אפילו למומחים קשה למצוא לשון נכונה לאירועים ההם. ממקומי התמים והצעיר היה ברור שהם טלטלו את אמי בהרבה יותר ממה שאפשר לסבול, ויותר משיכולתי להבין, ולכן נדנדתי.

ה"חינוך" שספגתי בבית קיבל מימדים אחרים במסגרת חוק חינוך חובה, שהוא חוק שמטרתו היתה לחנך את כולנו לתחושת חובה, אחריות אישית ולא להתלונן.  הטיול השנתי של כיתה ח הביא אותנו למוזיאון השואה בירושליים, שכבר אז היה ידוע בשם המיסתורי והתמים "יד ושם".

ערימות הנעליים והמשקפיים, והחדרים עם הצילומים הענקיים בשחור ולבן של שלדי אדם עם קליפת עור ועיניים חלולות השאירו עלי רושם גדול מכל מה שיכולתי לעכל. אחרי הביקור אכלנו סנדוויצים וביצה קשה, וחזרנו המומים לאוטובוס.

דבר אחד שלא נאמר היה מוברג במסמרות פלדה כמו ישו לצלב: שאני, אישית, חייב לראות את עצמי כחלק בלתי נפרד מסיפור האימה הזה, ולכן, ללא שום דיון עלי גם להסכים לכל התנאים המחמירים של עתידי האישי: לעולם לא לשכוח ולהתכונן להקריב את עצמי כחייל למען שימור האומה. זהו זה: מה יש לדבר?

במשך הזמן, אחרי הגיגים וסבל, החלטתי שכל היהדות כולה, וכל הישראליות כולה, וכל מה שניסו להבריג לי באותו הטיול השנתי באכזריות פסיכולוגית נטולת מעצורים היתה אוייב אישי שלי שממנו עלי לברוח יהיה מחיר החופש כאשר יהיה. הבנתי שלדעת רבים לא היה בי שום ערך שהוא אלא כמכשיר בידיהם של פוליטיקאים ורבנים זקנים כחייל חסר דעה. רבים מבני הנוער לא העיזו לשאול: הם קיבלו את חוב ההקרבה האישית כמובן מאיליו, כעול שכולנו חבים בתמורה לברית המילה שכה רצינו בגיל שבע ימים, כמחיר לאהבת המולדת ולמצויינות הברורה של עם ישראל, שהצליח במשך ההסטוריה להתגלגל מצרה נוראה לצרה חדשה נוראה לא פחות, (מן הסתם דבר חכם ונפלא כשלעצמו.)  

אולי הם התלהבו מהשקרים האחרים על גבורת המלחמה והנצחון, הגיפים על הגבעות והמקלעים על השכם. מלחמה היתה הזדמנות לנערים להפוך לגברים, הם הבטיחו, ולא לסמרטוטים. האמת היתה הפוכה לחלוטין, כפי שלמדתי בטירונות. את הסמרטוטיות שהממ-כפים חרתו בי ניסיתי להחביא בהומור סרקסטי אפל: הפסיכולוגית שלי עמלה קשה לשחרר אותי מהפיתול הכואב, אבל לפעמים נדמה לי שמשהוא מהסמרטוט נשאר דבוק.

סטיב מקווין בסרט "הבריחה הגדולה" הדגים את הנחישות הנחוצה לבריחה של ממש: גם אני חלמתי על סירות, מטוסים, אופנועים או צעידה אינסופית בכוון ההפוך של מסעי הצלב: ואכן, את מחיר הבריחה שלי ממלתעות ההסטוריה שילמתי בנאמנות רבה.  אני מניח שהסיפור הזה מעורר כעס בליבם של רבים מדי, משום שהם החליטו להאמין, ומשום שבקבלת הדין הזאת הם גם חתמו על חוזה אינסופי עם חרדה קיומית שמסירה מיד מעל סדר היום, לנוכך המצב, כל חזון אישי, וכל ביקורת ושאלות כמו: "לאן נעלמים שלשה בליון דולר שישראל מקבלת בסיוע מארצות הברית כל שנה? למה לאלה שחוזרים משירות מילואים אין מספיק לתשלום שכר דירה?" 

ישראלים רבים רוצים להאמין שהכל יהיה בסדר. (כאילו שכעת הכל בסדר.) כל כמה חודשים מישהוא מניף מחדש את דגל האנטישמיות, וכל כמה חודשים מישהוא מנפנף באנקדוטה שקרית או אמיתית כסימן ברור למזימה עמוקה ומעשית שמטרתה השמדת היהודים, תוך שימוש חוזר בדוגמא של המאמץ של הנאצים לזהות יהודים על פי מסמכי לידה, אפילו אם לא התנהגו כיהודים. 

אחרי שכמה יהודים נרצחו במכולת בפריס, גלים של תעמולה המריצו בהם להגר לנתניה, וזה למרות שהתכיפות והמימדים של אלימות "אנטישמית" בעולם הם שולים זניחים בהשואה למה שקורה בארץ.  אני שם מרכאות על האנטישמיות מכיון שהשנאה והטרוריזם לא מבטאים שנאה היסטורית כלפי יהודים משום שהם יהודים, אלא רצון אישי לנקמה נגד ישראל על סבל אישי. האנטישמיות העכשוית היא החרון על ההתנהגות האלימה של מדינת ישראל, ולא הפרוטוקול של זקני ציון.

סוחרי החרדה חייבים להזין את אש התמיד של האנטישמיות, וכך יש לחגוג את יום השואה, או להשתתף בטכסים באושוויץ שמזכירים לכולם שאסור לשכוח, וזה כאילו שאכן האנושות לומדת מההסטוריה. אין ראיות שכאלה. אפילו לא פעם אחת. כשמתעוררים מהשקרים, אפשר לראות שהחזקים מכים בחלשים, לוקחים מהם את מה שהם רוצים ומאשימים אותם בסיבות לאסון. החלשים מיללים ומדברים על צדק והגינות, אבל עד שלא יכו בחזרה שום דבר לא ישתנה. וכאשר הם יכו בחזרה, החזקים ידרסו אותם בלי היסוס ויקראו להם טרוריסטים. האם אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה שישנה את המוח הפרימיטיבי וההתנהגות החיתית של האנושות? האם דובר צהל חושב ששכחתי את סיפורי הגבורה על אצ"ל ולח"י ומרד גטו וורשה ודויד וגוליית?

אישית אני שמח מאוד על הכישלון הפידגוגי של ילדותי: החזון האישי שלי היה למצוא לעצמי מקום צנוע, שקט ובטוח, בלי הטרור של "והרי החדשות… דובר צהל הודיע…"  ואכן מצאתי את ארץ הברכה שלי, וחוץ מכמה קולות עמומים שמגיעים אלי מדי פעם על הסכנה האיומה של חיי בגולה, על עליית האיסלאם הקיצוני ועל זה שאני יהודי וישראלי למרות שאינני, אני חי על מי מנוחות בשימחה רבה.

וכך ניצלתי מהשואה. 

***

את מזלי הנדיב אינני מצליח לחלק עם אחי ואחותי למרות נסיונות חוזרים: אחי שעבד במערכת הבטחון ממשיך לשלוח לי מאמרים שמוכיחים את הכוונות הרצחניות האנטי יהודית של הערבים ושל הגויים כולם. אני מצידי רומז לו מדי פעם שהחל בתנך וכלה בנאומי מנהיגים מהימין הקיצוני, החל ממלחמת 48 ועד המבצע בעזה ב2014 יש לפלסטינים סיבות וראיות רבות לראות בישראלים וביהודים אומה ספוגה באשליות של עליונות, עם רצחני וגזעני, שצועד לקראת שלטון אפרטהייד. קל למצוא מסמכים חד משמעיים לגבי העובדות, וכן תעודות למעשים יומיומיים בתחנות המעבר, בדרכים ובהתנחלויות, וכן בעצם ההבדל בין בתי המשפט הישראליים והפרקליטות הצבאית שמטפלת ביהודה ושומרון כשטח כבוש.  והיות ועם ישראל הוא עם גיבור ומוצלח שעבר מעבדות לחירות ומשואה לתקומה, מוזר שאננו יכול להבין את הרגשתם של הפלסטינים. כל קבוצה מסתודדת בפינה שלה, משלחת איומים ואת הדויד שלה להכות בגוליית הנגדי.  זהוא זה, מה יש לדבר!

***

כשאבי היה ילד פולני קטן, היו שתי אחיות גדולות שטיפלו בו ופינקו אותו. פנינה וחיה.  הם גדלו בעיירה שישבה בין ביצות ונהר גדול במזרח פולניה, שהיתה נקראת רוסיה הלבנה. בילדותו, יעקוב החמוד והשובב תיאר לעצמו שהוא במרכז היקום, ושחכמי היהדות החשובים כולם, היו בני עיר שלו ואורחים אצלם בבית. האחיות המסורות שלו טיפחו אצלו את האשליה של עליונות ומיוחדות, תכונות שלא עזרו לו בשלב מאוחר יותר.  את פנינה לא היכרתי, אבל דודה חיה היתה מוסד משפחתי, ומודל חשוב שהיה מאחורי הביטוי "תשב בשקט כמו בן אדם" או "אל תתנפל על האוכל! למה שלא תאכל כמו בן אדם!" היה ברור שהם התכוונו לדוד שולם ולדודה חיה.

כשאבא כבר היה אבא, נשוי, לאמא, (כששאלתי אותו אם הוא התאהב באימי ממבט ראשון הוא אמר שהיא היתה בסדר, אבל בנוסף היא עבדה בבנק!, שזה היה דבר חינוכי שלבטח אמר לטובתי, שלא אשכח מה חשוב בחיים) הוא היה איש נאה שציחצח את נעלין וסירק את שיערו, וכן לבש בגדים מכובדים, והציג את עצמו, דרך המעשיות שלו, כאדם חכם ומוצלח מהרגיל. הכישרון להציג את עצמו היה אכן מוצלח מהרגיל, אבל המציאות היתה קשה והחיוך שובה הלב שלו לא פתר אתגרים מעשיים כמו פרנסה.

 דודה חיה, ובעלה, שולם, היו אנשים מאורגנים וממושמעים הרבה יותר מאתנו. שתי בנותיהם היו תלמידות טובות וכאשר הייתי בבית ספר יסודי הם שירתו בצבא.  דוד שולם ניהל פרדסים והיה נוסע בטנדר גדול שעורר בי קנאה וכבוד. בשבתות וחגים היה רגיל שדודה חיה תכין ארוחה חגיגית ושאנחנו, מדי פעם נהיה מוזמנים ונגיע מאוחר. מיד כשהינו מגיעים אמא התנצלה עד לב השמיים כאילו שאי פעם באנו בזמן. 

ליל הסדר היה הגדול והחשוב בחגים: דודה חיה ובנותיה המסורות עמלו והעמידו שולחן חגיגי וארוחה שכללה את כל מה שבית יהודי פולני אמור להגיש בחג שכזה: את הכערה הטכסית, ביצים במלח, חרוסת, דגים ממולאים, כבד קצוץ, מרק עם קניידלך, מחית תפוחי אדמה ועוף מכובס ומיובש, וקומפוט משזיפים צימוקים ומישמישים. כשהיגענו, הבית של דודה חיה היה עסוק וקולני. בנות הדודה היו מתנפלות עלינו בשאלות והוראות, בשעה שהגברים שוחחו בקולות נמוכים יותר אבל גם בנימה של ויכוח מריר ולא מתפשר, שחלקן הסתיים בשתיקות טעונות ומבט למקום אחר.  באותן השנים הייתי ילד שמנמן ורעב, וזה משום שבבית אף פעם לא היה אוכל טעים, ואם היה אוכל, הטעם העיקרי היה של התנצלות על האיחור ועל חוסר הטעם. לאימי היה כישרון מוזר להכניס לסיר אוסף של דברים שונים, ולהפוך את כולם לתפוחי אדמה שהתבשלו עד שנהיו חומים.  מדי פעם אמא היתה מצליחה להכין אוכל סביר, אבל בכל פעם שהוזמנתי להצטרף, ברגע האחרון, ( כי לא הלכתי הביתה)  לאיזושהיא ארוחה אצל אחד מהחברים שלי, האוכל תמיד היה טוב בהרבה.  האוכל היתה סיבה אחת להדבק לחברים מהכתה, אבל היו סיבות אחרות: אחרי תום הלימודים העדפתי ללכת לבית של מישהו אחר, לבית בלי מריבות וצעקות, ובלי אנחות של עצב ותיסכול, ובלי רעש ובלגן. הייתי חבר נלהב של כל מי שהסכים להזמין אותי.  השתדלתי למצוא דרך לשעשע אותם ובלבד שלא אצטרך ללכת הביתה.

יהיה זה עוות של האמת אם לא אדווח על ימים טובים בביתינו: אם אני זוכר כמה ימים שכאלה, אני בטוח ששכחתי כפל כפליים. אבל בליבי אין ספק שהבית לא תיפקד כפי שבתים רגילים תיפקדו: הבית של דודה חיה, לדוגמא, היה מצויין: נקי מאוד, בלי דברים מיותרים או ערמות של בגדים מוכלכים ליד חדר האמבטיה, ממתינים לכביסה כבר שבועיים, ללא ספרים, מכתבים ועיתונים שנודדים מהשולחן לספה ומהספה לריצפה ומהריצפה לשולחן,  ללא טיח מתקלף, בלי גוקים, בלי ערימת כלים מלוכלכים בכיור, בלי ריח של פתיליה ונפט, ושל אוכל שרוף. אצל דודה חיה תמיד היה תה או גזוז, ביסקויטים וסוכריות. 

די! נמאס לי לקטר. אני מבטיח להיות טוב ולספר על דברים נהדרים מהילדות. למשל. אמא היתה מגדלת על המרפסת עציצים קטנים בקופסאות של נסקפה. נחמד מאוד. רק חבל שהיא שכחה להשקות אותם והם התייבשו.  או, אמא בנתה אתנו עפיפון. היא באמת רצתה לעשות משהו יפה ומשמח, ואני אהבתי לחשוב על דברים מעופפים. ואז  הלכנו להעיף את העפיפון. מילא. לפחות ניסתה. אמא לקחה אותנו לגן הקופים ברמת גן. אני רציתי קרטיב. אמא גם לקחה אותנו כמה פעמיים לגן העצמאות.  וזה לא היה קל, באוטובוסים. אבל בכל זאת זה היה משהו. את גן העצמאות אהבתי מאוד בגלל שכל המטוסים שבאו לנחות בשדה דב, ( שדה התעופה הקטן מצפון לתחנת רידינג) חלפו מעל החוף קרוב לגן העצמאות ובגובה נמוך, ואפשר היה לראות אותם מקרוב. 

אני בטוח שהייתי ילד קשה. רגזן. נודניק. חסר מנוחה. אני בטוח שאמא סבלה ממני, אבל להגנתי אני חייב להזכיר שהייתי ילד.

***

הגיברת שאלה בסקרנות לא מוסתרת, מלווה בחיוך של מיסתורין, 

כדי לעודד אותי שאספר לה משהו ראוי לרכילות: 

נו, מוישלה, ומה עשו ההורים בפולניה? אני בן, ובדקויות של חיוכים לא ממש מבין 

ולכן עניתי ללא היסוס ובלי לחייך:  "סבלו!" 

וזה למרות גרגרי הביסקוויט שבפי: זה כל מה שידעתי בביטחון, 

את זה הרי הם לא הפסיקו להסביר לי.

אך לא! אמרה הגיברת והניפה ידה בביטול.

כן וכן אמרתי כי את זה ידעתי שמהקוזקים סבלו, ומהפולנים השייגעצים סבלו 

ומהפוגרומים והרעב והמחסור סבלו ומהקור והפחד והנאצים שימח שמם וזיכרם מהם סבלו הרבה מאוד. 

אפשר היה למות מצער. רבים מאוד מתו, וכמובן אלה שהושמדו, 

והשאר שבקושי ברחו, אסור לשכוח, ואסור לוותר, והבריטים והערבים וההסתדרות 

והטפשות וחוסר הלב של אחרים. היו אלף הוכחות שהם באמת סבלו. 

מנסיוני למדתי שלסיפור הסבל אין סוף.

לקחתי עוד ביסקוויט, כי היא התחילה לדבר. 

"כן כן" אמרה הגיברת שידעה על כל זה והנהנה בראש, והפעם בלי לחייך, והוסיפה: 

"נו, לפחות עכשיו, בארץ, עם ילדים כל כך חמודים ומוצלחים" רמזה אלי בחיוך חדש 

"נו, ומה הם עושים כיום"

סובלים! אמרתי ללא היסוס כי זה מה שידעתי מהתלונות הקולניות שלהם, שעודכנו כל יום.

הם סובלים מהחום, מהמצב, מהמחסור הצרות, האויבים, המיסים, השותפים, החובות, 

וכמובן האחד מהשני ומהילדים גם כן, ותמיד הם סובלים מחוסר מזל וחוסר כסף, 

ומהטפשות וחוסר התרבות של כל האנשים האחרים

והערביות הלבנטינית בכל, אבל את זה כבר לא אמרתי לה בקול חיצוני אלא פנימי.

לעצמי המשכתי שבימים השקטים והטובים ביותר גם אז 

היו מוצאים על מה לסבול ולדאוג ולהתאכזב ולהתרגז מחדש 

על כל דבר רע שכבר היה ועבר, ומהפיספוסים, והחלב שנשפך ונחמץ אלף פעמים, 

וזה שתמיד מישהוא אחר היה מכשיל אותם והם היו סובלים על לא עוול בכפם. 

ברמת כישרון שכזאת, תמיד אפשר למצוא סיבה מוצדקת לסבל.

ומה תעשה אתה כשתהיה גדול? שאלה הגיברת לראות מה חינוך פולני טוב עשוי להפיק, 

וגם מפני שנגמרו לה השאלות.

בליבי חשבתי להיות טייס גיבור או חלוץ בארץ רחוקה שצריך להקים הכל במו ידי

ולא צריך שום טובות ועזרה מאף אחד.

אבל בשביל להישמע מסורתי ונאמן למורשת נאלצתי להודות שהאפשרויות די מצומצמות ועלי נגזר, 

כבר מדורות רבים, לסבול, כי זה מה שאני יודע: אצלנו זה עסק משפחתי!

 כשאהיה גדול, ידעתי שיהיה עלי לאתר באופן עצמאי, בלי להעתיק,  סבל רציני שקשור לאנושיות, 

לאי הצדק שבעולם, לרשע ולאנוכיות, למצב התרבותי, לכלכלה, לעוול אישי ואוניברסאלי, 

למשהוא שכולם יכולים להבין.  אולי אפילו לפתח סיגנון אישי של סבל או אנחה מקורית.  

תמיד חשבתי שסרקסטיות היא  שילוב מוצלח מאוד של סבל והומור, ככה שאוכל גם לסבול וגם לחייך באותו הזמן, 

אבל אבי ניצל את הסגנון הזה עד תום.

אני משער שהגיברת הצטערה על הסקרנות שלה. בשביל הרכלניות שלה היא בטוח תלחש שכולנו קצת טרהלהלה,

עם סיבוב של אצבע סביב האוזן. והלואי שהיתה טועה.

***

יש לי כישרון לדכאון, משהו שנולדתי עם, כמו דור שלישי של עורכי דין או מוסיקאים,

את כל הקונצרט של הדיכאון אני יכול לנגן בעיניים עצומות.  

לפי החשבון שלי איך זה בכלל שאני עדיין נושם?

אולי אינני חי, וכאן זה גן עדן וגהינום. הסימנים מבלבלים: 

בעוד אסירים מעונים במלקות ונערים לובשים מעילי נפץ בדרכם לשוק, 

בעוד אמהות מכסות את גופות הילדים שמתו בעפר והסבל נורא

אי פה ושם יש איים של חסד נפלא, של יופי ושפיות, נדיבות לב ורווחה

ובכל רגע אוהבים נוגעים באהבה ובכל רגע יש חיים חדשים!

***

רוני ואסי, אחי הגדול ואחותי הצעירה ממני בשנתיים היו שותפים ועדים לשנות הילדות שלנו. במשך הזמן התברר לי שלמרות שכולנו גדלנו באותה הדירה ובאותם החדרים, לשלשתנו היו אותם הורים ואותה הסבתא, בכל זאת גדלנו בבתים שונים. האמא שרוני ראה מול עיניו היתה האשה היפה ביותר מבין האמהות שבאו לאסוף את ילדיהם מהגן, אמא שלי היתה אשה בוכיה מסכנה ומתוסכלת. האמא של אחותנו לא האכילה אותה בזמן, והיא, כתינוקת, נרדמה רעבה אחרי שנחלשה מלצרוח.  דלקת החיתולים המתמשכת שלה גבלה ברשלנות רפואית. 

סביר שרוני, הבכור, נולד לתוך בית מלא תקוה ואופטימיות לגבי העתיד, ואמו הצעירה היתה עדיין משוכנעת שהמצב ישתפר ולו מתוקף האמהות שלה. אולי עדיין היו לה ציפיות, שלא התגשמו, שהדוד העשיר שלה משווצריה יתן לה ולאבי סכום שיאפשר להם יציבות כלכלית, ( מחשבה אריסטוקראטית שנסחבה לארץ עם כמה אנשים שבכל זאת קיבלו פיצויים מגרמניה, דבר שקראו "רנטה", משהו דומה לשכר חודשי.) כשאני נולדתי, האמת העגומה של מצוקות היום ושל ההבטחות חסרות השחר של אבי הביאו אותה לאכזבה ויאוש. אין ספק בליבי שאמא לא היתה מוכנה לתינוק חדש, אבל התיאבון הבריא של אבא בעניין המין לא איפשר לה אלא מרווח מינימאלי בין הריונות. כעשרה חודשים אחרי לידתו של רוני, אמא נכנסה להריון ואני נולדתי לפני תום השנה השניה להולדתו. כעובר ידעתי את החרון העלבון וחוסר האונים שלה, ואת הרגשנות המתייפחת שבה. הדעות הנפוצות בעניין הזה אינם משנות בכלום את מה שאני יודע: כשנולדתי היא לא רצתה להיות אם.  אסי לפחות היתה בת, ובכך היתה נחמה קטנה וקצרת טווח: מהר מאוד התבהר לאמא שהיא אסירת עולם בין בישול וכביסה של חיתולים על פתיליה, לביו מצוקות מזון ואספקה לא סדירה של מוצרי יסוד, (שהיו ממאפיני הכלכלה הישראלית בשנות קיומה הראשונות) אמי נתקעה בין עוני והכשלונות של אבי ובין הביקורת הארסית של סבתי. אימי כרעה תחת הנטל ולא התאוששה עד שיצאנו מהחיתולים, כשאסי היתה בת ארבע או חמש. בשנים הבאות היא התחסנה אך במעט: המרחק בינה לבית שברון לב ויאוש מוחלט נשאר קטן ושביר.

רוני אימץ לעצמו, בלית ברירה, את התפקיד המקובל של בן בכור: אחריות, ציתנות, מסירות ואהבה עוורת להורים. רוני תמיד היה גבוה ממני, ותודות לכישורי הקריאה שלו הצליח די יפה בבית הספר. לרוני יש לב של זהב. אין לי מילים נכונות לתאר את נדיבות הלב שלו: בכיתת התיכון שלו היו שני תלמידים שלקו בפוליו, ושנאלצו, כמקובל, להשתמש בקביים ובכסאות גלגלים, וכן במתקנים מכאניים לקיבוע הרגליים ובית החזה. כמובן ששני הנכים נזקקו לסיוע בבית הספר ובדרך מביתם ובחזרה. רוני היה המתנדב העיקרי, ונהיה חבר ומשרת של הצרכים שלהם לא רק במשך כל שנות התיכון אלא גם בהמשך דרכם למשך שנים: הוא נהיה שותף מלא לכל מה שקרה אתם. וכל זה מטוב לבו ואמונתו בצורך לעזור לנצרכים. את זה לעולם הוא איננו מזכיר, ואני לעולם אינני שוכח. כדבר טבעי וברור מאליו הוא גם המטפל המסור של כל הנזקקים במשפחה, מנהל את הענינים הכספיים והבירוקרטיים של המשפחה, וזה שדואג לא רק במילים אלא במעשים לזקנים ולחולים שלנו. רק אחרי שכולם טופלו הוא מתפנה לצרכים הצנועים שלו.

אני לא יכולתי להצתרף למעמד המיוחד של רוני בבית, ויצא שככל שהוא דאג לאחרים נותרתי אני הדואג לעצמי. ומאחר והייתי מנותק וחולמני, עקשן וחטטן, חסר מנוחה וללא יכולת לשבת כמו בן אדם ולקרוא ספר, הייתי ילד בעייתי, רגזן וסקרן. בקלות רבה היתי נכנס לצרות ולמשברים לא כמו אחי הגדול, רוני, שידע לרסן את עצמו ולהבין איך להנהוג. אמא היתה מספרת שכאשר היתה מרשה לנו לרדת לרחוב אחרי הצהריים, היתי חוזר מטונף פצוע ומוכה ולפעמים בוכה. רוני היה חוזר הביתה נקי ומסורק כאילו שלא שיחקנו באותו הרחוב, עם אותם הילדים. 

כילד הרגשתי שאני יודע מה שחסר לי בחיי. מה שרוב הילדים בכיתה לקחו כמובן מאיליו, או אף כטורח משעמם, היו בעיני מותרות ותענוגות. דבר פשוט בתכלית הפשטות כמו לחם לבן עם חמאה היה עבורי מעדן מלכים. אם נדמה לך לרגע שאני מגזים, אין לך שמץ של מושג על חיי כילד. בשלב מסויים החלטתי לוותר ולהתקפל. פיתחתי לעצמי תפיסה פטאליסטית פרימיטיבית שאומרת שאסור לי לרצות דברים שלא ניתנים מעצמם, כי הרי הרצון הזה הוא המקור לתיסכול וסבל, הסיבה לקינאה, שינאה, חרון וחוסר אונים. לשאלה "מה אתה רוצה" לא היתה לי תשובה, אלא נסיון לחשוב מה נכון לרצות, ושלא יראה יותר מדי אגואיסטי.  רגשות מודחקות לא נמחקו לי מהשכל: בזמנים מסויימים ולא צפויים הם היו מתפרצים כהר געש הרסני שהיה מסוכן בעיקר לעצמי, וכואב לאחרים, שנסוגו ממני בהרמת גבות והפתעה מוחלטת, כאשר הילד השקט והכנוע התנפל לנשוך את האף מפרצופם.

בשנות הנעורים הינו שלשתנו ילדים חמודים למראה, דבר שלא ידעתי.  בדעתי כילד הייתי די בלתי נסבל, וזה אולי משום שלאימי לא היתה סבלנות אלי, או משום שהייתי נודניק רציני כלפי כל מי שהכרתי, או בגלל שאחרי הלימודים, ככלבלב חסר ביית הייתי נשרך אחרי אחרים בתקוה להזמנה להכנס אתם לביתם. את מה שנראה בעיני היום כסיפור עצוב לא ראיתי אלא כאתגר יום יומי לשרוד למרות הדחיה. בנוסף, אין ספק שההיגיינה האישית שלי היתה גרועה מאוד משום שלבשתי את אותם הבגדים במשך שבוע או יותר, ומשום שמקלחת חמה היתה דבר נדיר, כמו הנפט במיכל הקטן ששימש לחימום המים.  לצעירים של היום קשה לתאר לעצמם את העובדה הפשוטה שבמטבח ובחדר האמבטיה היו רק מיים קרים. בכלל לא היה ברז למים חמים.

אחי היה נער אטרקטיבי, אבל אחותי, כנערה, היתה יפיפיה אמיתית. אני נשבע שאינני מגזים. אסי פרשה מהתיכון ובמקומו, בשנים שלאחר מכן היא התרוצצה בעיר בלווית חבורה של נערים עשירים ומצליחים שמצאו ביפיה ובחוצפה הנועזת שלה עניין רב. לא היו דלתות נעולות בפניה.  בזמנים שונים היא קירבה אותי לחבורה שלה, אבל המסורבלות החברתית והרגשית שלי חסמה בפני את הדרך.

***

אני כאן כבר שנים.  אינני לוקח את הדברים בקלות, 

אבל הדרך החוצה חסומה בגושים של אבן ובכל מה שבחרתי להאמין.

אני כאן יותר מדי זמן. אני מתבונן סביבי ומזהה את המוכר:

הדברים אינם נראים טוב: המצב מחמיר, ואני לא יכול לסמוך על ניסים,

או על טוב ליבם של אנשים.

אולי הגיע הזמן לשינוי גדול: אולי אשנה את דעתי, אולי אצייר חיוך רחב 

על פני המקומטים, אולי אכתוב על הלוח אלף פעמים "מעכשיו הכל כיף חיים" 

עד שזה יכנס לי לראש, אולי הכל היה חלום בלהה והמציאות היא מסיבה שיכורה 

שבה אין שום צורך להבין: אני מנסה להקיא את עץ הדעת שתקוע לי בגרון.

***

המורים שניסו ללמד אותי ערכים ותוכן בכיתה גימל, או שהיו טיפשים,

או שוטרים של עבדים:  הם אסרו עלי להיות מי שאני, ודרשו להיות מי שאינני, ולפחות זיעה או דם, 

להיות חייל או סבל. מהרגע הראשון נועדתי לשאת בעבורם את משא המורשת האיומה שלנו, ולשתוק.

כשהמורה אמר "כבוד עצמי" הוא מתכוון "שתוק ותמשיך לסחוב" כשהוא אומר "אלוהים"

הוא מתכוון "אל תשאל מדוע" וכשהוא מכה בי הוא רומז "תגיד תודה שאתה חי".

מה דעתך?: האם הוא רשע או אדיוט? האם עלי לשנוא אותו או לרחם עליו?

***

לי באמת לא חשוב מאיפה אני בא ולאן אני הולך,

למרות שעטורי זקן וציצית ניסו להבריג לי את זה לנשמה

אם הם רוצים ללמוד את שיעור ההיסטוריה שידברו לעצמם: אולי פעם הם יקשיבו.

האם הם כל כך מטומטמים שמאמינים שבאמת אין שום סיבה לזה ששונאים אותם?

ריבוא צה"לים וסוחרי יהלומים לא מכרו לי סידור אחד שיש בו שורה של אמת, 

גדרות התיל וחומות הביטון לא מתחרזים עם "להיות עם חופשי בארצנו",

הכיפות והקסדות טפשות מאבני השדה.

אנחנו מתאמצים רק כשהשוט מונף והאימה ממשית, אנחנו מאמינים בתרומות וניסים,  באנשים שלנו, 

בעזרת השם, בחוסר סיכוי ובחיות אדם ימח שימם, כורתי ראשים: אסור לשכוח את המשרפות, 

צריך כבר לשכוח מהפלסטינים, ועזה זה סיפור שונה לגמרי.

מה הפלא שאני מתלהב כל כך לראות אביב בשדות, שאני נרגש ממנגינת הרוח והמים, 

ומריח האדמה והירק. אפילו שורש עץ שמת, וגופו העקום

מושלך על שפת המים יפה בעיני מכל ה"ברוך אתה"

אפילו נוצה בפי החתול טובה מאלף מלאכי קודש.

***

במשך שנים רבות ובלילות המיוזעים דמיינתי את חוסר האונים והחרון שלי לנוכח הרוע נערמים כסוללה גבוהה שצבעיה כאדמה וריחה מעופש. החומה היתה בנויה כולה מפסולת דחוסה לאבנים ענקיות כמו אבני הכותל. לעיתים, החומה הצליחה להתגנב למחשבות הראשונות, בהקיץ, מחשבות שמשוטטות המומות כשפוטים למאסר עולם עם עבודת פרך, למרות שבאמת לא עשו שום רע, והן מנסות, ביאוש, לדעת, להבין, לזהות איזה שהוא סימן שנסתר מהן , משהוא שיציל מגורל אכזר ויתן לאויר צח לנשוב פנימה.

בחלום, חומת הזבל נמשכת מאופק לאופק. היא כוללת בתוכה שרידים כבושים של הכל: חומרי בניה והריסות, מכוניות שרופות ומעוקמות, ספרים, מזודות מעוכות וצעצועים, שברי רהיטים, בגדים ואברים קרועים של חיות ממולאות מפרוה מלאכותית בכחול וורוד. בפיזור לא מסודר אני רואה ברק מנצנץ  מדברים קטנים שהם אולי שברי בקבוקים או פיסות של נייר מתכתי מאריזות של שוקולד או מסטיקים, וכמובן פחיות ושקיות פלסטיק בכל הצבעים.  לפעמים אני רואה חתיכות של נייר עתון ופרסומות, פה ושם אפילו חלק של צילום אופנה או פנים מושלמות של צעירה שמדגמנת ליפסטיק או עגילים.  אבל חלקי מילים ואותיות הן הנפוצות ביותר: לפעמים הן מתחברות למילים מסתוריות בשפה עליונה שאני מנסה לשבץ להבנה, אבל נשאר בערפל.  הקיר הענק הזה מקיף אותי ונראה לי שהוא מתקרב ומתגבהה לאט אבל בהחלטיות מדאיגה במטרה למחוץ אותי, ולכן עלי להשאר עומד להשגיח, כמו שומר בטירונות אני מת לישון אבל בטוח שאחטוף עונש איום אם ארדם לרגע. לבטח. אם הפתח יתממש למולי בזמן שעיני עצומות ואני לא אקפוץ דרכו לחופש, לא תהינה לי שום סליחות ומחילות.

***

כמו חור בגרב, כשאני מתחיל יום אחרי לילה שכזה, הכל כמעט רגיל אבל אני יודע שיש לי חור בגרב. אני נכנס לאוטו ומאבזם את רצועת הבטיחות. אני מניע ומתחיל לנסוע לכוון הכביש המהיר. אני מפעיל את הרדיו ומקשיב לחדשות. ויש לי חור בגרב. אני יודע שזה לא חשוב בכלל ושעלי להתרכז בנהיגה ובמטלות להיום ועלי לשכוח מיד את החור בגרב, עד כמה שהדבר מרתיח את דמי. לכל מילה ומעשה במשך היום יש פיזמון חוזר כהד במערה: מבוקר ועד ערב יש לי חור ב... כמובן שאני רואה גרביים בכל מקום. והחור איננו בגרביים אלא בעולם שלי, שנראה לפתע בדיוני וספוג בספקות ואשליות, בחללים של ריקנות וניתוק, חורים אפלים שהופכים את המציאות לתפאורה דקיקה.

 מזוית אחת אני מחליט למצוא את המעניין והחשוב שבכל רגע ומיד לחוש אסיר תודה על הכל, אך בוזמנית, מהזוית האחרת אני מדוכא כליל ואין לי שום סיבה מוצדקת למאמץ. אינני רואה יתרון ממשי מפעולותי והויתי לכלום, ואפילו לא לעצמי. וכך אני גם שמח וגם מוכן למות בכל רגע. 

לפעמים, תחת מטר של קשיים וחדשות עצובות, אני שוכח לזמן קצר את חוסר הנוחיות הרגיל שלי בתוך גופי ובתוך התפקידים השונים של חיי. בדרך כלל אני נזכר מהר מידי, וזה לא קשה: חוסר הנוחיות שלי בחיי מזכיר לי את עצמו ככאב, כחמור עמוס לעייפה, את מה שעל גבו אינו יכול לשכוח אלא לרגע של שוט.

***

מצבי המבולבל התייצב מעט בתיכון. אינני מסוגל להסביר כיצד הצלחתי לעבור את בחינות הבגרות ללא היכולת לקרוא. בכיתה הייתי שואל הרבה שאלות, ובמשך השנים גם השתדלתי לשבת בשורה הקדמית של הכיתה: שאפתי לשמוע את מה שהמורים אמרו כפיצוי על זה שלא הכנתי שעורי בית בצורה מניחה את הדעת. אף פעם לא קראתי את מה שנדרש, ולכן היה חשוב לקבל רמזים מהמורה. כמגדת עתידות זקנה, הייתי מסוגל להמציא שאלות עיניניות שהיו מבוססות על מה שהמורה אמר בעצמו. "אם היית קורא היית יודע" היתה תשובה נדירה משום שעיקמתי את השאלות לכך שיאלצו את המורה להתחמק מהצהרה של דעה אישית או אמונה וטעם אישי.

סירת ההצלה שלי מהבית בהמגיד היו האופניים שלי. לולא האופניים שלי הייתי נהפך לילד רחוב. גם ככה הייתי ברחובות יותר משהייתי בתוך בנינים (פרט לבית הספר.)  הייתי רוכב בין בית של חבר אחד לבית של חבר אחר מתוך תקוה שיהיה להם זמן וסבלנות בשבילי. לכל אחד מהם היה חדר משלו, דבר שבשבילי, כמו לחם לבן, היה חלק מהאוטופיה הפרטית שלי. לכולם היו דברים משלהם, משחקים וצעצועים. ושקט, וריחות של בישול מהמטבח. די לבכות. בקיצור, בתיכון חיי היו תלויים בזה שיהיו לי אופניים סבירות. במקרים רבים, כשלא היה אף אחד פנוי, נסעתי לשפך הירקון, ליד תחנת רידינג. הייתי רוכב לאורך דיזנגוף, ואז, דרך הנמל הקטן שהיה עזוב ומוזנח, שימש מקום ל"זונות ונרקומנים" לפי המיתוס העירוני. למעשה, אחרי הצהריים המקום היה שקט וריק, פרט לכמה תמהונים ששוטטו,  כמוני, על החוף, מתכופפים , כמוני, להרים צדף או אבן מענינת, או שבר עץ מעונה חול, רוח ומי מלח, שצף במערבולות ונשאר בחול כשמי הגאות נסוגו.  תחנת רידינג השתמשה במי ים לקירור. בצד הצפוני של השפך היתה תעלה רחבה של מי ים חמים, שנפלטו ממחליפי החום בתחנה. בחורף היה ערפל קטן עולה מהמים החמימים. אני נזהרתי להשאר יבש, משום שבדרך כלל לא היו לי (בבית) גרביים להחלפה. על הסירחון מהגרביים שלי יש סיפור נורא שאינני שש לחלוק אתכם, אבל אם אי פעם תפגשו את רותם פושינסקי, הצלם המוכשר והכועס שגר בניו יורק, תשאלו אותו על הנעליים שהוריו התעקשו לתת לי.

כל התלמידים שהכרתי בתיכון באו מבתים מאורגנים, נקיים ושקטים יותר משלי. ביתי שלי היה עבורם הרפתקאה מוזרה שהעדיפו לא לחזור אליה. במשך הזמן מצאתי חברים טובים, שהתרגלו לסבול את השליליות והביקורתיות שלי תודות למאמץ הכנה שלי להבין ולבדר אותם, וזה שלא היו לי ענינים חשובים יותר מהם. הראשון בין החברים הקרובים שלי היה משה קוזלובסקי, אותו הכרתי בבית הספר היסודי. הוא גר בקומת הגג בבית שהיה מוזר ונדיר בתל אביב משום שהיה בית צר ומשולש, בפינת יהודה הלוי מאז"ה וגולדברג. קוזי (קיצור מקוזלובזסקי)  היה תלמיד טוב, חמוד ומסודר, וציית בחרדה לאמו הקפדנית.  הוא גם היה החבר הדרומי ביותר שלי. (כל החברים האחרים שלי היו בשכונות צפוניות יותר, ליד אבו גבירול ורחוב דובנוב.) הבית שלו היה שקט נקי ומסודר, ולאימו היה מבט מרוגז מאוד כשבאתי אתו. אחותו הגדולה, דבורה, היתה כבר ממש בחורה, אבל היא תמיד לבשה משהוא בגוונים סוביטיים, חום או ירקרק-אפור, כמו כל בחורה רצינית מבית פולני טוב. אפילו פעם אחת לא ראיתי אותה לובשת משהו צעיר או נועז. קוזי היה נכנס הביתה והולך לחדרו להניח את הילקוט במקום המדוייק. אז הוא היה הולך למטבח ומבקש ממני להמתין במרפסת, שהיתה בשבילי מקום נהדר: הבנין היה גבוה מרוב הבנינים השכנים, וממנו היה אפשר לראות למרחק גדול, למשל לראות את כל המכוניות והאוטובוסים שנוסעים ברחוב יהודה הלוי עד לתחנת הרכבת הישנה לירושליים, בפינת רמח"ל.  לפי הנוהל, קוזי נאלץ לאכול את הארוחה הקלה שלו, שהיתה קערית של שמנת עם מלפפון ירוק קצוץ, ופרוסת לחם לבן עם חמאה. בשבילי חלום מעדנים ובשבילו טירחה ומורת רוח.

  

בכתה י"א התחברתי עם גבי סילון. גבי היתה נערה יפה, ירוקת עיניים וחיכנית, שגם היתה נבונה מאוד. היא ניגנה על פסנתר והיתה תלמידה טובה. מלבד זה היא גם היתה בחורה חושנית שהצליחה, כמוני, להתעלם מהסיבוכים והבעיות הרגשיות שלי, וסלחה לי על הרשלנות והאיחורים. התוצאה היתה חמה ולבבית. במשך חודשים רבים בילינו ביחד שעות רבות, בהם גם התעסקנו באינטימיות למרות שלא "ידענו" האחד את השני במובן התנכי של המילה. הוריה שהיו ההורים הכי אריסטוקראטיים מבין כל ההורים בחבורה "שלנו", ראו שאני לא שייך לליגה שלהם. לשמחתי הרבה גבי לא נכנעה בקלות להמלצות שלהם, וגם אם היתה לה הסכמה עקרונית, אני הייתי עקשן גדול יותר, ולא הסכמתי לוותר בקלות על מה שהיה ביננו.

מבין החברים החשובים שלי דני פרגמן וחי וייץ היו קרובים מאוד: לפחות בזה שביליתי במחיצתם הרבה יותר זמן מזה שביליתי בביתי. האמהות שלהם היו טבחיות מעולות, ונשים נדיבות. כל מה שטעמתי אצלהם בבית היה מעדן יוצא דופן. אמא של דני היתה אשה אלגנטית שזכתה בלי מאמצים מיוחדים בכבוד ותשומת לב מדני ואחותו הגדולה. היא עבדה במשרד פירסום, ובכל זאת שמרה בית נקי ויפה. הדירה של הפרגמנים היתה בבית משותף ברחוב אבן גבירול, אבל בגלל שהיתה בקומה העליונה ופנתה לכוון רחוב דובנוב, היתה בבית תחושה של שקט וניתוק מהרחוב העסוק. המרפסת הקטנה התנשאה מעל לבנינים הסמוכים, ומעל לעצים גדולים למדי שבסוף שנות השישים כבר היו גבוהים כמו הבתים שביניהם. גם כאן יכולתי להתבונן במרחקים וביונים והעורבים שטסו להם בחגיגיות עצלה מצמרות העצים לגגות, סתם כשהתחשק להם. 

דני היה בדחן בלתי נלאה עם בטחון עצמי, דבר שסיקרן אותי ואף עורר בי קינאה. חשבתי שמחברות קרובה אולי אלמד את מה שנותן לו יתרון מצליחני שכזה. דני נהנה להפיל אותי בפח המרגיז של מתיחות ובדיחות על חשבוני, אבל אפשר לומר שהצורך שלי ללמוד ממנו היה גדול מהכאבים הקטנים שהנחיל לי, או מזה שהיה מצוה עלי להביא לו פטיש או כוס מים בגלל שהוא היה עסוק בדברים חשובים או מהנים יותר.

האמא של חי היתה עקרת בית למופת. הבית שלהם היה אמנותי במיוחד, ומודרני במובן המתוחכם ביותר: ואיפה אתה יכול לראות ריהוט סקנדינבי והדפס ליטוגרפי חתום של פאבלו פיקאסו?   חי היה בן יחיד וחבר נאמן ונדיב. כמוני, גם הוא הסתיר את הרגשות שלו, ובנוסף הוא היה הגיוני ומעשי. היתה לו סבלנות לפרטים, ונכנות להתאמץ. אני כיבדתי את היכולת שלו לעשות את הדבר הנכון גם תחת לחץ של ציפיות או לוח זמנים. לחי היה כושר אירגון מצוין, וכתב היד הקטן והמסודר שלו מילא את המחברות העבות בלי קישקושים ומחיקות. המחברות שלי, להשואה,  היו איומות, מקושקשות, עם דפים תלושים וקרועים, וכתב היד הגדול ואינפנטילי שלי קופץ בחוסר אחידות מעל ומתחת לשורות.

עדי לוי היתה יפיפיה וחמודה, שעוררה בי רגשות והורמונים כצפוי. היא גרה עם אחותה והוריה לא רחוק מחי. זה שחשבתי עליה מחשבות נלהבות לא שינה הרבה ביחסים הידידותיים והפרקטיים בינינו. אני חושב שעדי לא התנגדה במיוחד, והכישלון היה כולו תוצאה של הנפתולים הרגשיים וההתנהגותיים שלי. 

גילה בירינבוים גם היתה ידידה טובה, עוד מבית הספר היסודי. אני מניח שהיא חיבבה אותי מאוד. היא היתה נועזת, ספורטיבית וחמת מזג, "פרא אדם."  אני הייתי מסובך ורגיש מדי, ו"לא יצא מזה כלום", במונחים שהילכו בין הבנים.  

ירון אלחנני היה צפוני עוד יותר, והיה חכם ווכחן מצויין. מתאים מאוד שהוא גדל להיות עורך דין חשוב. בתיכון הוא היה היחידי שהשתתף אתי בריצות ארוכות לאורך הגדר של בית הספר. מכולם, היה זה ירון שהסכים להתווכח אתי על סוציאליזם ונושאים פילוסופיים, למרות ההבדל העצום בינינו, שהוא לפחות ידע מספרי ההסטוריה במה שמדובר, ולי, כרגיל לא היה שמץ של מושג. 

את רותם פגשתי במקרה. הוא סיקרן אותי בגלל שכל מה שבחייו היה שונה מאוד מנסיון חיי. רותם היה צלם מוכשר, שבא מבית מסוגנן ואמנותי ביותר. בניגוד לבית של חי שהיה בסגנון באוהואוס, הבית של רותם היה בית כנעני או יוני בצבעים וקישוטים. לכל אחד מהבדים הרקומים בצבעים עזים, או תכשיטי כסף שהיו משובצים באבנים צבעוניות, כלי המטבח, הכריות המעוטרות או השולחן שהיה עשוי ממגש נחושת מרוקעת, היה מקום מדוייק שהיה מיועד לו בלבד, כמו בגלריה יקרה מאוד. אמו של רותם היתה אמנית של ממש, למרות שכאישה צנועה ואם מסורה לא התגנדרה בכך. מטבחה היה מיוחד ונדיר: היא הכינה מזון ים תיכוני, תורכי ואיראני, מעדנים שהיו מגוונים, צבעוניים וריחניים בהשואה למטבחים אירופאיים של שאר החברים. כבן יחיד, כאמן צעיר וכצלם מקצועי, הוא היה מרתק ומיוחד לא רק לי.  חבורה של צעירים מרדנים שעזבו את התיכון לפני שבגרו התחילה להתאסף בסטודיו שלו לפני הצהריים, והתפזרה רק אחרי חצות. תמיד היתה מוסיקה מחרישת אזניים מתקליטים אמריקאיים נדירים, ולפעמים היו מופיעות סיגריות חשיש. מעבדת הצילום שלו, בחדרון קטן בחצר, היתה עיר מקלט לחבורה הקיצונית שלו. אני הייתי מדי "מרובע" לחלק מהפעילויות, אבל הצורך המתמשך שלי במקלט הביא אותי לשם לעתים קרובות ממה שהיה נוח לרותם בעצמו.

**

אין לי ספק בתרומה המיוחדת של כל אחד מהם, ובנדיבות שלהם כלפי.  אני מקוה שיש לי משהו לתת לאחרים שיהיה שקול למה שקיבלתי מהם, משום שמילות תודה או בקשת סליחה הם מאוחרות או מיותרות, ובמקרה הטוב ביותר אינם אלא רעשים של אויר, קטנות מריח הלחם.

***

כשבועיים אחרי סוף הלימודים בכיתה י"ב התגייסתי. הרגשתי ששדדו ממני את הקייץ האחרון לחיי. האירוע היה צפוי וגם מפתיע: מי יכול להיות מוכן, רגשית, למעבר מחירות לעבדות? (אפילו להיפך, מעבדות לחירות לקח 40 שנה במדבר.) 

אימי החליטה ללוות אותי ל"קלט" שהיה בצפון שדרות ירושליים ביפו. אמי ידעה שהיא מקריבה את הילד הבעייתי והמתוק שלה למשהו אלים ונוקשה.  הפרידה ליד תחנת האוטובוסים היתה פרידה מחיים שלמים. כמתמיד סירבתי להפנים את הדמעות שלה, אבל לשנינו היה ברור שהמוישלה שלה נגמר ברגע שאני נכנס לדלת הפעורה שבלעה זרם בלתי פוסק של נערים צעירים כמוני.  המזדרון היה מואר באופן חלקי. את הבגדים שהורדתי מעלי, עד לתחתונים, אספתי לתוך השקית שהבאתי, שכללה את כל הרכוש החמרי שמותר היה להביא, על פי רשימה מפורטת שקיבלתי בדואר. השורה שלפני התקדמה בעצלתיים ואתה התחושה הזוחלת של אימה. בתחנות שונות לאורך המסלול תקעו בידי שק בד עבה ולתוכו הייתי צריך לארוז את בגדי העבודה הצבאיים שקיבלתי, גרביים תחתונים נעליים וכומתא. אולי גם דברים אחרים שמפאת הזעזוע והתגובה המתנתקת שלי אינני זוכר. באחת הפניות התנפלו עלי שני חובשים שהזריקו בזרועותי שני חיסונים. אחרי שני צעדים התעלפתי ונפלתי אפיים ארצה. מאוחר יותר אמרו לי שזאת תגובה רגילה, ושהחובשים משחקים בלנחש מי יתעלף ומי לא.  

 אחרי שבועיים מוזרים ומטורפים למדי בבסיס קליטה ומיון בתל השומר נבחרתי לקורס טייס. כפי שאני מבין כיום, מעולם לא היו לי תכונות מתאימות להיות טייס קרב טוב. אינני מצליח להבין איך עברתי את המבדקים הראשוניים. 

את האוירה הכבדה והמאימת של בקו"ם שכחתי מהר מאוד, כי בעיקבותיה נחת עלי ועל חברי החדשים רצף של אירועים שהיו מתוכננים ליצור פאניקה. החיפזון והדחיפות נמשכו בתקופת הגיבוש והטירונות ולמשך החודשים הארוכים ולילותיהם הארוכים יותר.

***

צומת קסטינה היה סימן שמעתה אנחנו בנגב . הודאות של נקודת האלחזור שקעה בי לעומקים לא מוכרים. היה עלי לאסוף את כל האדישות והקשיחות ולחסום כל ניצן של רגשות. חשבתי לעצמי שהנכונות של המדינה לדרוש ממני את חיי בלי שאי פעם אקיים יחסי מין מלאים, הוא עונש קיצוני ואכזרי במיוחד.  

האהלים שאיכלסו אותנו היו קרובים מדי לאתר טיהור שופכין וענן כבד של יתושים הקשה על השעות הספורות של שינה. כמובן שהיינו חיבים להפגין סיבולת וציתנות ובו בזמן להתגבר על העייפות וללמוד בעל פה נוהלי טיסה ובדיקות חיוניות, שהיה ספרון עבה שהסביר בפרטי פרטים את כל השלבים הנחוצים לכל תמרון. איכשהוא הצלחתי להתקדם ולהשתתף בעשרת הטיסות הראשונות. היה משהו כביר בהאצה על המסלול ובהמראה וטיפוס לגובה 1800מאות רגל או 2500 ולשמור על 2700 סל"ד. הטיסה הישרה והאופקית היתה דבר פשוט, אבל בכל פניה, גלישה או טיפוס הייתי צריך לדקלם את כל השלבים שלמדתי, וכן לשמור על דווח שוטף עם מגדל הפיקוח. את התענוג העילאי של הטיסה עצמה תפסה המבוכה והמאמץ המגומגם שלי לזכור ולבצע את כל מה שהיה נחוץ. הקצב הבלתי פוסק של הנחיות ודרישות הוציא אותי משווי משקל, דבר שהביא לתגובות יתר ושימוש מופרז בהגאים. מדי פעם היה מסדר מיוחד שבו הקריאו את שמות המודחים, ונאום קצר שמסביר עד כמה "הטובים לטייס" וזה שהמודחים הם טובים ומיוחדים וחבל שיש משהו שלא מתאים לדרישות. למרות שהתחלתי לקוות להיות ברשימה, לפחות בעבור הימים הספורים של שקט יחסי עד שימצאו עבורי יחידה אחרת, שמי לא הופיע.  

בין שאר הדרישות מפרח הטיס, ( מה פתאום פרחים?) היו תורנויות מטבח ושירותי מחנה, וכמובן שמירות לילה. העייפות האיומה הפכה את שלושת השעות הבודדות הללו לנצח נורא. כמובן שנימנום קל במצב שכזה הופך תיכף ומיד לשינה עמוקה שתסתיים בחדר המעצר ובהדחה שכוללת הערה על רשלנות. לפחות אי אפשר להרדם בעמידה, ולשבת אסור. מצד שני אפשר לחשוב על מין ומכך להתעורר לעובדות החיים העצובות. כל מה שנותר הוא לעמוד בקור, בחושך המוחלט, ולסבול בשקט. היה איסור מוחלט על כל פעולות אחרות כגון קריאה או האזנה למוסיקה, (כאילו שהיו ספרים או עיתונים, כאילו שיכולתי לקרוא, כאילו שהיה מותר להביא טרנזיסטור) המשמרת היתה עינוי של ממש.

אני בטוח שבין בני המחזור שלי היו כבר כאלה שבחרו לשמור בעמדות טובות ומוארות, או בעמדות שדרשו שני שומרים במקום בדידות בעלטה.

אחרי כחדשיים השתתפתי בקורס צניחה ובאחד מהתרגילים היה משב רוח פתאומי שהנחית אותי על הגב בלי שהצלחתי לבצע את הגילגול הנדרש. הנזק לא היה נורא אבל לא יכולתי להשתתף בהמשך האימונים של אותו המחזור. אחרי שחרור קצר חזרתי לשרות אבל התדרדרתי בדירוג ובתום שמונה חודשים הודחתי מהקורס.

אני שוכח כיצד ומתי פגשתי את נועם יבור. די מהר מצאנו ענינים משותפים, וזה למרות שהיה מבוגר ממני בשנה, וחכם ממני יותר ממה שזמן יכול למדוד. כמוני, גם הוא הרגיש בודד בעולם, וזה למרות שבא מבית אמיד ומסודר, לפחות למראית עיין. הוא היה לי  לחבר חשוב מאוד למשך שנים רבות. נעם, יותר מכולם, הסתגל למגבלות שלי וסלח לי על הרבה. עד היום אינני בטוח מה היה בי שמצא חן בעיניו, וזה משום שהיה חד מחשבה וחד לשון, ממושמע וחרוץ, ודיקן בכל מה שעשה. אני היתי רשלן, איטי, עקשן ורברבן, חשבתי שאני מבין הרבה יותר ממה שהצלחתי להבין באמת. לבטח לא ידעתי אפילו מעט משהצגתי כידיעה. 

ניסיתי, עם נעם, להשתמש בטריקים שהצליחו איך שהוא בבית הספר, אבל נעם ראה דרכם והעמיד אותי במקום הראוי. אמו היתה אשה אלגנטית ובשלנית מעולה, והבית שלהם היה מלא אמנות וחפצים מאפריקה, היכן שבילו שנים רבות כאשר האב, חנן יבור, היה בשליחות מטעם משרד החוץ .  נעם לא השלים לימודיו בבית ספר רגיל, משום שעזב את אפריקה באמצע הלימודים. למרות זאת הוא ידע הרבה יותר מכל מה שאחרים ידעו, בתחומים רבים. הוא שרת כקצין מודיעין בפיקוד דרום, והיה פרא אדם: הוא היה נהג מוכשר שלקח לדעתי סיכונים לא סבירים.

אחרי שהצבע חזר לפני החוורים, הוא היה מודיע לי בחיוך שלא היה שום סיכון במה שעשה. אני בטוח שהדבר היחידי שעומד לזכותו בדיון על סגנון הנהיגה שלו היא העובדה ששרדנו.  לעיתים קרובות הזעיקו אותו לשרות מילואים בבאר שבע, משום שהוא ידע והבין יותר את מה שהיה קריטי לפיקוד. למרות שזה עלול להשמע מופרז, אני בטוח שנעם הוא האדם היחידי שפגשתי שזכאי לתאר "גאון".  חוץ מאופנועי שטח גדולים, נעם גם אהב מאוד את חתולי הרחוב שגרו בסביבת בית הוריו בשדרון בני ציון. עכשיו אני נזכר שהוא גם אהב כלבים, ומצא אתם לשון משותפת, דבר שהיה קצת פחות מוצלח כאשר החיות היו הולכות על שתיים.  האם אני צריך להרגיש מוזר שהוא מצא שפה משותפת אתי?

***

בחיי היום יום שלי אני משתדל להיות מציאותי, מתאמץ להבין הכל באופן אוביקטיבי עד כמה שאני יכול. בכל זאת  אני שם לב, במידת האפשר, לכל הפרטים, כטכנאי שיצטרך לבנות את הכל מחדש. 

אני רוצה לראות גם את הסובב לנושא העיקרי, שבקולניות רברבנית מציג עצמו כחשוב ביותר. לפעמים הם אחיזת עיניים, ומתפקידם להסיח את הדעת או להסתיר את הדברים שעשויים להיות בעלי השפעה רבה יותר, כמו קוסם של יום הולדת: הוא מניף את ידו בדרמטיות רבה, עיניו מלוות את מה שבידו המונפת, אבל ידו השניה, באותו הזמן, מכינה את ההפתעה.

                        

יתכן שהאמת נחבאת בין הדברים המוכרים. אולי ממש לידי מסתתר הסוד העיקרי, המפתח להכל.  כספקן, אני משלים עם הסיכוי שאין כזה דבר בכלל, (מפתח להכל) אבל עדיין אי אפשר להיות בטוח לחלוטין שבקיר המוצק של המציאות לא קיים חריץ או פתח שיאפשר לי להציץ מבעדו על האמת ממקום יותר מואר ונוח, מקום שקט ללא כעס או עצבות, ללא המולה וחיפזון, מקום של איטיות שלווה.

מספר פעמים הרגשתי שאכן יש הסבר וסיבה לכל חפץ ומעשה, וסדר מופתי בעולם כולו, סדר שקיים אפילו מאחורי כל מה שנראה מטופש או מרושע או בלגן מוחלט.  באותו המקום ישנן הצדקות נאורות והסברים מפורטים לכל אירוע ומקרה, וכאשר האמת נראית ברורה, פשוטה  ושקופה, הכל נהיה נוח ורצוי, עצום ונפלא ואוהב. 

מה שכואב ומשאיר אותי המום ואבל, הוא שהסדר המופתי והצדק המוחלט נמחקים במהירות כעקבות רגלים על החול בשפת הים, כשרידי נוצות בכלוב ריק. מאוכזב,  במשך היום אני עדיין פתוח לסיכוי; מה זה כבר עולה לי לתת מעט יותר תשומת לב לפרטים הנסתרים או לסימנים קלושים שבין הריצות וכל העניינים הדחופים.

לעיתים, בין ההריסות אפשר לגלות יופי, שהוא מציאה טובה.  מיד כשאני מוצא אותו אני יותר שקט באופן פנימי, כאילו מצאתי הוכחה לסדר ביקום. לפעמים נדמה לי שאין בכלל מקומות מכוערים, כמו שלאמהות אין תינוקות מכוערים והשאלה היא רק האם אני מביט בדברים בלב פתוח ואוהב. לפעמים, עד כמה שאני מנסה, אני נתקל בכיעור, הזנחה ורוע סתמי.

***

בין הדיבורים והחפצים יש קשר ידוע, אבל כספקן, סקרן ונסיין, אני מגלה מדי פעם את הכוח שטמון בחיבור מילים שאינן שייכות לדברים הרגילים. המילים מרחפות בבועה ענקית ממנה אני חופן לי אוסף מקרי, וכשאני שופך אותן על הדף, הן מסתברות מעצמן.

… בין העצים הכבירים ביער העד הצפוף, כמו בעיר ענקית, ראיתי אותך פתאום:

ציפור מוזרה ונדירה, מיוחדת בכל דבר: כל הנוצות בצבעים רכים ונועזים,

זנבך מסתלסל ונוצת פאר בכובעך המבריק, כל הסימנים שמעידים על הידור וגאוה עתיקה,

ועל הכוח לנצח את אותה הגאוה למען החיים.

לא היה בי שום פלא לראות אותך פורסת כנף להמריא לשחקים ולנחות על מעקה המרפסת הגבוהה

כנשיא חדש. הוא בוחן את נתיניו הצוהלים, כרגיל למול גל מעריצים 

ששואגים את שמו:  אני המעריץ ואת הנהדרת.

אוי לי ואבוי! הנה ציפור אחר, מוזר יותר, כזה מעולם לא ראיתי! והוא עומד בקינו

שעשוי מפיסות של בד ופלסטיק, והוא מחזיק בפיסת עיתון! הוא ממצמץ אלי במרץ,

הוא קורא בקולו המסתלסל שוב ושוב כאילו שגם הוא ראה ציפור מוזר ואחר בהכל:

עכשיו אני מתבונן בראי להבין:  מי הוא הציפור המוזר הזה שמולי?

היכן קינו?, מה קינתו?, מי קונו? מה הוא רואה משם,  מתוך האפילה שבפנים, 

מאחורי עיניו הסקרניות: לפעמים אני רואה בעומק גוזל מפוחד וזקן,

לבד ומיוחד בכל דבר, מתנדנד על רגליו הדקות,

כשיכור שמגשש להחזיק בקירות שמעולם לא היו: מותר לי ליפול אך אסור לי לעוף

מותר לי לסבול ומותר לי לצרוח מותר לי לבכות אך אסור לי לברוח!

לפחות מותר לי לראות ציפורים במעופן ולשזור חלומי בנוצתם.

***

כבועה של סבון החיים הם צעיף של מים

נפוח ברוח לרגע, דואה וזוהר בשמיים

מרחף ועולה חופשי כיונה מעל הגגות.

כחול הרקיע ואור השמש משתקפים בתוכו

ותמונת הכל מסביבו ומבעדו

והוא עצום כנשר וקל כנוצה, חג וחגיגה.

ואז הכל מתפוגג לתרסיס ערפל קריר ורך

נמס לאד ונעלם, במקומו נותר רק ריח של זכרון ישן

על הפלא, המעוף והסוף.

הבה נרוץ לשדות! להרים! למרחק ולאופק!

ונחזור למעיין ולנחל, ממנו נקום לאסוף בתוכנו אויר חדש,

לחוג ולחגוג, להמריא לעוף ולזרוח, צעיף חדש של מיים

נפלא לרגע נפלא, ונמוג.

סיפורים וזכרונות קשים כאבן וחמים כאש, 

נוראים כסופה, יבשים כמדבר וחדים כתער 

גם הן בועות של סבון, מעטפות דקיקות 

שמתאספות לרגע למסור את דברן

ואז הן מחווירות ונעלמות כקוי ענן שמטוס משאיר בשמיים,

קולן הלוחש נשכח כלא היה,

כל מכשירי התזמורת נמסים בתום המנגינה.

ואנחנו נהיה מיים וענן גשם ושלג ונחל וים

אני כאת ואת כאני ושנינו בגן כפרח ועלה 

מלכת אנגליה תשתה אותנו כתה!

***

חדשים ספורים לפני מלחמת יום כיפור השתחררתי מהצבא. הייתי שמח אם יכולתי להזדכות באפסנאות גם על הצורך להיות מוכן ודרוך בכל רגע, ועל הרעיון המשובב שבכל חלון ועל כל עץ אולי יושב צלף עם כוונת אופטית, ושכל ערימת אשפה בצד הדרך מסתירה מוקש. הצבא גם שיכלל את היכולת שלי להתנתק מהמציאות הרגשית, וחישל את הידיעה על הפער ביני לבין כל מה שהיה רגיל ומקובל בעמישראל ומסביבי, וגם את זה לא טרחו לקחת בחזרה. 

את שכבות החומר המבודד שהגן עלי בזמן השירות בניתי מהמוסיקה של ה"חיפושיות" וה"דלתות": המוסיקה והרעינות האוטופיים של ארבעת המופלאים מלוורפול גדלו בדימיוני לגונגל מאושר, והדיכאון המוחלט של גים מוריסון שנבטו בסתמיות של לוס אנגלס מחקו כל סיכוי לתפנית חיובית. ואולי גם דני סנדרסון ו"סיפורי פוגי", שהיו בשבילי כמעיין במדבר. לבונקר הרגשי שלי היתה דלת מסובכת, עם פסק זמן בין הרצון לעבור דרכה לבין שעת הפתיחה. היה יותר פשוט ונוח להשאר בפנים.

התל אביביות היתה בשבילי גלות לא נעימה, והמשך טבעי לתל השומר. השין גימל היה רק תחנת מעבר בין גלויות שונות, האחת מאימת והשניה מיאשת. באותו הזמן עבדתי בסדנא של צבי לבב, שהיה רומני גברתן ומסגר מעולה, שלא טרח לשלם לי אלא מספיק כדי שאבוא למסגריה שלו ברחוב שלוש. השאר היה די מעניין ומלוכלך מספיק כדי לענות על הציפיות של אבי, בלהיפך.

פתאום אזעקות עולות ויורדות!  זינקנו בחזרה למקלטים ההתנהגותיים, והסתגלנו לרעיון שצריך לחתום ולעלות על הרכבים. מהיחידה, במשמר הנגב הודיעו לי לא להעיז לבוא בגלל שהניירת שלי כבר נשלחה לבקו"מ והם טרם הציבו אותי בתפקיד חדש למילואים. לקחתי קיו 72 לתל השומר עם מה שהיה לי, וכמובן תעודת השחרור ולוחית הזיהוי, והצטרפתי לעשרות בחורים שהמתינו להצבה, וישבו בהבעה של אדישות על המדרכות לא רחוק מהדלת של הפקידה, ועליה פתק שאמר שיקראו לנו כשיצטרכו. אחרי כמה ימים של הלוך ושוב, הודיעו לנו לא לבוא ושיצלצלו לנו אם יהיה צורך. 

ביום השני, במשך המתנה חסרת התכלית,  פגשתי בחור חוור עם משקפיים עבות, שסיפר לי שהוא סיים תאר ראשון במנהל עסקים בקולג בניו יורק ובא לארץ, והוא מוכן להתנדב לכל תפקיד.  הוריו העשירים גרו באותו הזמן לא רחוק מהיכל התרבות, לא רחוק מהורי, דבר שכשלעצמו היה אטרקטיבי.  חוץ מזה אני זוכר שהייתי סקרן מאוד בקשר אליו, וכמובן בקשר לניו יורק, ושמשום מה הוא התעניין בי. דורון היה בחור מבריק, יצירתי ומשוגע למדי: בלי שום מאמץ הוא הדהים אותי בסיפורים מחייו בניו יורק. הוא הסביר לי בפרטים מעשיים איך אפשר ליצור אשליה של הון גדול בלי בעלות על הון שכזה, ואז לזכות בהלואות נדיבות בסדר גודל רציני מהבנקים. לדבריו ניו יורק ממתינה לו בזרועות פתוחות, והוא מוכן להתחיל להתעשר.  הוא גם שיכנע אותי שאני תקוע במקום מחורבן עם אפשרויות מוגבלות מאוד, דבר שחשבתי ממילא.

ויזה לארצות הברית היתה דבר מבוקש מתמיד, וכך גם אורך התור למבקשים. בכנות, טפשות ותום לב, אמרתי לפקיד השגרירות בתשובה לשאלתו, שאינני בטוח לגבי התכניות שלי לעתיד, דבר שהביא לסירוב לבקשתי. בדיעבד מסתבר שלמרות מה שחויתי בחיי עד אז, בהשואה לאחרים היתי ילד מיוחס למדי, והקשרים של אחותי עזרו לי למצוא פרוטקציה בשגרירות שהנפיקה עבורי את האשרה המיוחלת.

כאשר, בסופו של דבר, המטוס האיץ והגלגלים התקפלו, התרגשתי עד דמעות כאילו שהשתחררתי ממאסר עולם לפחות.  בשין גימל בחצרים היה פנס אדום מיוחד שהודיע לכולם על ריתוק. אם הפנס התחיל להבהב, כל מי שהיה בתוך המחנה היה צריך לחזור למקומו הרגיל, ורכבים נכנסים חויבו בבדיקות יסודיות יותר. הדבר היה יכול להתפתח לריתוק ממושך. תלוי בנסיבות, במקום חופשונת היה צפוי לזכות בתורנויות שמירה מוגברות. המשאית שהוציאה אותנו לצומת היתה מתעכבת בדרך כלל בתור של רכבים יוצאים, ועד שלא עברנו את המחסום היה סיכוי של "הכל או לא כלום". רק כשהמחסום ירד מאחורי המשאית, והיא פנתה מכביש הגישה שמאלה, נשמנו לרווחה. וכך, כשחצינו את קיו החוף, ומתחתנו הים התיכון, ארץ ישראל כולה התגמדה לפרק קודם בספר שעדיין לא קראתי, והעתיד נפרס מאופק לאופק כים של זהב.

"מעכשיו אוכל להיות כל מי שארצה להיות", אמרתי לעצמי, כחולם בהקיץ, כרגיל, מלבד המציאות המוזרה שאני באויר, בדרכי לאמסטרדם. 

אמסטרדם הפתיעה אותי בתעלות ובגני הטוליפים הפורחים, הבתים הצרים והחמודים שכולם נראו כאילו נצבעו אתמול, והשקט.  היתי מאושר מריח הקרירות הלחה ומהעובדה שכל דבר שראיתי היה עשוי יפה ונראה מטופל ונקי. 

אחרי שבוע של התרגשויות גדולות המשכתי לניו יורק שם פגשתי את דורון שלקח אותי לדירת הסטודיו שלו ברחוב 67 בבית השלישי מהצד המערבי של סנטרל פרק.  ניו יורק היתה חויה מהממת מהרגע הראשון ובכל הרגעים שאחריו. המימדים, האדריכלות, הפעלתנות, הקצב, האור והאויר, האוטובוסים והמוניות והבחורות הנהדרות, והנהרות שממערב ומזרח, וגורדי השחקים והכנסיות והמלונות היקרים ומליון אנשים שהולכים מהר ברחובות הרחבים וכולם לבושים במגוון מטורף של צבעים וסגנונות, והשיער והגינדור והכל אחר וחדש כאילו שהאדמה כולה היא מכסה מעל למנוע ענק שמחשמל את האויר….

בגלל שראיתי עד כמה דורון מוכשר בשיכנוע, לא הופתעתי לגלות שהיתה לו חברה יפיפיה שמסובבת ראשים ברחוב, וקשרים עם טיפוסים אחרים. כמובן שהייתי ספח מוזר שלא בדיוק התאים לחיי הלילה שלו ושל הנשים שהכיר. לשמחתי הוא הקדיש זמן והסברים אינסופיים כדי לאקלם אותי בגונגל העירוני ההוא, שבתחילת שנות השבעים היה מלא בעברינות, זנות וסמים.  דורון לא התעניין בזנות ובפשע, אבל עם סמים היה לו עניין מורכב ומעשי יותר.  לשמחתי הוא חסך ממני מעורבות בעסקים הללו, ומלבד התנסויות ספורות במריחואנה וקוקאין, המוטיב העיקרי שלנו היה טיולים בעיר, האזנה לרוקנרול בקולי קולות עד לפנות בוקר, שיחות מענינות ויקיצה מאוחרת מאוד, וגם, כמובן, מין. ליתר דיוק, ואם לא היה ברור עד כה, כשהיגעתי לניו יורק הייתי בתול. דורון הזמין בחורה שהיכיר בבית הספר, שהיתה נדיבה בדברים גופניים ומיניים. אחרי מעט שתיה ועישון, היא הרגישה נוחיות רבה ולאחר גיפופים ידידותיים גלשנו למחוזות מיניים יותר שהסתימו, להפתעתי ולשמחתי, במגעים מלאים. אני מתנצל על הלשון העדינה שלי: המצב על המיטה הגדולה היה מעט יתר קולני ואף מיוזע, ולמרות שהחויה היתה כבירה ומוזרה בשבילי, הנערה ודורון לא התרגשו במיוחד. דורון, שבישל משהו במטבח עד שהעניין שלנו נגמר, בא והצטרף אליה לשמחת שניהם. אחרי כמה שעות עירומות שכללו אוכל, מוסיקה, עוד מין ועוד אלכוהול ומריחואנה, ירדנו לרחוב, תפסנו מונית והסענו אותה הביתה.  כל אותו היום ארוז אצלי בזכרון בתוך הר של צמר גפן וורוד, שבתוכו אינני מסוגל לזכור בבירור אלא רגעים ספורים, וכמה שירים של מארוין גאי, ניל יאנג ושל לוגינס ומסינה, את הרמקולים הענקיים והאמפליפייר רב העצמה.

לצערי ההתנסויות הנדירות במריחואנה הפעילו את הדמיון החשדני שלי. מיד פיענחתי קשרים ועדויות למזימות מסוכנות, שזיהיתי בתנהגויות ואמירות סתמיות לחלוטין. כשניסיתי להסביר את הרעיונות הללו, למרות שהיו ברורים מאוד במחשבה, נעלמו בדרך לאמירה. בהמשך העדפתי להמנע משימוש במריחואנה בגלל שכל אירוע פשוט היה הופך תיכף ומיד לעלילה מעצבנת ספוגה בתוכן מסוכן, כאילו שגיליתי בין השיחים והפרחים בגינה החמודה עשרות עכברושים חושפי שיניים. ולמה "לצערי"? משום שסביבי יש אנשים ששותים במסיבות ובאירועים משפחתיים, והדבר משחרר אותם לכוון של שימחה קולנית ומשולחת רסן, שבדרך כלל גורמת לרבים לרצות לחגוג ביחד שוב ושוב. מסיבות שלא ברורות לי אינני מסוגל לשתות מספיק כדי להשתחרר מהחיילות שבי, אבל בדרך כלל מספיק כדי להיות עייף ולהירדם. מריחואנה דוחפת אותי לפאראנויה, גם לא חגיגי ונחמד, ולא מתאים למסיבות. זהוא: נשארתי תקוע עם עצמי. היה עלי למצוא דרך לשימחה בלי שום עזרה מבחוץ. (כמו שאינני ישראלי טוב, גם אמריקאי טוב אינני. סמים ואלכוהול אינם מגוונים את חיי, ובפעמים הספורות שאני צופה במשחקי הספורט האמריקאיים, אני מרגיש מוזר מאוד על האלימות והפעלתנות לדקה או דקותיים, ומיד הדיבורים והפרסומות למשך רבע שעה. אני בטוח שהחריגות שלי מבוססת על חוסר ידעה, אבל התיעוד הטלויזיוני המושלם לא מעורר בי סקרנות לגבי הנימוקים.)

בשיחות הרבות והארוכות שלנו, דורון הדגים עד כמה האמיתות המקובלות בציבור, וההתנהגויות הנפוצות אינן עובדות יציבות ואטומות אלא אוסף נבוב של הרגלים ומנהגים שבקלות רבה אפשר לעבור דרכם כמו גרגרי תירס דרך רשת לולים. הרבה דברים שאנשים לא עושים בגלל המקובלות, אפשר לעשות בקלות ואף אחד לא ישאל או יפריע. דורון דיבר הרבה על שפת גוף ועל זה שקל מאוד להבין את המעמד והעצמה של הזולת אפילו לפני שהם מציגים את עצמם, ושלכל פרופיל של אשיות יש נקודות חולשה אפיניות, שאפשר לנצל לטובתנו. העולם כולו היה סופרמרקט של הזדמנויות, ואנחנו הינו אורחים רצויים.

בכל יום הרגשתי שאני גדל ולומד דברים חדשים ומשמעותיים, ושאני מתקרב בצעדים מהירים לעצמאות. התקופה נמשכה רק כששה שבועות, שבסופן התחברתי עם גיברת שעבדה בסוכנות תיירות. היא היתה אמא צעירה וגרושה, והדירה השכורה שלה היתה אלטרנטיבה לסטודיו של דורון.  הבחורה היתה פתוחה לדחפים המיניים שלי שפרצו את הסכרים שעצרו אותי עד אז.  היא היתה הולכת למשרד בבוקר וחוזרת עייפה בערב, לבן זוג צעיר, רענן ונלהב. אחרי לילות רבים של חוסר שינה, היא התחילה להרגיש חלשה מדי, ואני נאלצתי להתאפק יותר משרציתי. 

***

בית -מגורים, ניו -יורק, חדר- מדרגות, קומה- שבע, דלת נעולה, כפתור מזמזם.

ארבע מנעולים כמו כפתורי הפליז על המדים של השוער, וצבעים מוזרים סדקים סריטות וכתמים 

כדיפלומות של התפרצויות נרגשות טריקות ובכיות בעיטות ונקישות עקשניות ותשובות סופיות ומדבקות של בחירות,

שכרגע נראים כקליפת בידוד, כדלתית שרות למסוף של עולמות רחוקים, 

עם חור הצצה קטן ושלט "לא להפריע": השטיח הקטן לניגוב הרגליים קורא אותי 

ומצלמה זעירה מודדת את כל מה שצריך לדעת:

בשרות הרשויות ביקום הנוכחי, תכנה מלומדת מזהה אותי כרעש, כדואר זבל, 

כתם שקוף, רשרוש אלקטרוני מכוכב מיותר או מת, לתפקיד הזה כבר התרגלתי.

הספירה לאחור לא תיפסק, השיגור ימשיך כמתוכנן,

עולמות אחרים במסלוליהם המשוגעים לא ימתינו בנקודות המפגש

הצוות מוכן, המזוה ומיכלי החומרים, התרופות והתמריצים טעונים ונעולים, 

ואתם כל מה שנחוץ לעיצום השראתי,למגע משיחי, לרחיפה מלאכית,

לקיום הגוף וחיזוק החושים בתנאי ריקנות וחסר משקל, בידוד ומגבלות טכניות.

החיות טובות הלב יצטרפו לצוות לצרכי בידור, לנחמה או כמזון, 

וכדי שיהיה למי לדבר: בעולמנו ידוע שאף אחד לא מקשיב, אין מי שיבין,

או שיזיז אצבע. החיות לפחות יביטו בסקרנות וישמעו את הכעס והתנצלויות.

הקברניט מעדכן רשימות אחרונות, עובר על הפרוטוקול,

חותם על הצוואה והוראות לנשארים, ומתחבר לרתמה של הקשר הרציף, 

למחשב המטבולי ולמיכלי האיזון הכימי. הכל נראה מוכן והטכס מתחיל:

המסכים מהבהבים לחיים, האורות נכבים והמנועים רוטטים, הסולמות נסוגים

והכורסא הנוחה תידחף למסלול מרחבי, ליקום הפרטי, הבלעדי, הבינכוכבי,

המסוגנן והמתוחכם, המרתק והעשיר, והפרוייקט הענק שבליבו:

הארמון החדש והנשגב שממתין לחזון ולכתר הקוצני, למכשף הדגול ושרביטו הנפלא,

החלק המושלם ביותר ביקום, שלמענו משאירים את העולם הישן מחוץ לדלת,

ליד ארגז עם פחיות בירה מעוכות, מכלולי דלק שרופים ובקבוקים ריקים, 

וערימה עבה של ירחונים משומשים ועיתונים עם תשבצים פתורים למראית עיין,

אבל השאלות פתוחות עדיין, למיחזור, כמובן!

אחרי ההמולה והעוצם האלים של השיגור לפתע הדברים מתעוררים, 

מוארים מתוכם, קלים כנוצה, שקטים כנצח, ברורים כצימאון או שברון לב.

המחקר האינטנסיבי ימשיך מעתה בתנאים מושלמים, למשך פתיתי נצח קטנים,

אור הירחים עולה ושוקע על הקירות האחרים כהיבהוב של רמזור כתום,

וארבעת כוכבי הנווט של שביל החלב מאותתים לטבלת הניהוג את מקומנו ביקום הזורם, 

ומודיע לנו בנקודה ירוקה מה למעלה ואדומה למטה, לשימור הסדר הטוב

וכל מה שנחוץ לאיזון ושיקול דעת, ולפעולה תקינה של מכשירי הנשמה ומיכלי הקפאה,

ולמה שאנחנו קוראים חיים, ולמה שבעתיד יוכלו לפענח בדוגמאות שהכנתי, אם ירצו,

אבל לדעתי העתיד כבר צפוף מדי למחשבות, ולמה שאנשים וחיות אחרות צריכים:

לדעתי הם לא ימצאו מקום.

כבר בתחנת התדלוק הראשונה מתברר שכל אחד מתנהג לפי ספר חוקים משלו, 

לכל ביולוגיה יש חילוף של חומרים אחרים, שבאים מעולם אחר והמפלצות שלו.

טוב שהבאתי את האויר שלי: מי יודע מה יש בשלהם…

אני שומע נביחות ניחרות ונהמות דובים וקריאת עורבים 

וכולם מדברים לעצמם בחשיבות גדולה ובמומחיות בלעדית וכולם זרים לכולם

והם חשובים לעצמם הרבה יותר משאני לעצמי: 

בעודם מתלחשים בסודיות עם הצמידים המהבהבים שלהם עלי להמתין

ואפילו להסכים לתיעוד הרשתית הימנית שלי, כאילו שביב הבנק שלי חשוד,

ולכן עלי לסבול את כל העלבונות המקובלים:

ככה זה כשאתה מעבר לאלחזור שלך, וצריך משהו.

הידיעה שאני בדרך צומחת מהחלשת האותות שמגיעות הנה מנמל האם.

כעט עלי לבחוש בתדרים השוליים, למצוא סימנים מקשרים ושפה משותפת, 

לדחוס רעשים דרך סבך מיספרים בנסיון לזקק טיפה אחת של תוכן,

פינה יציבה, סיבה, הצדקה, תחושת וודאות או חוסר אפשרות, 

ומה אני יכול לומר לעצמי, להגנתי, להדביק מחדש את החלקים השבורים,

לחזור לעמדת הניהוג ולבחור בכוון הנכון, היעד האחרון שבו אוכל לשתוק

מכאן ועד לנצח יש אינסוף מרחקים,עשויים מזכרונות ריקים, מחוקים,  

שהתקפלו מאחורי והושלכו קדימה, כעכברון בשבשבת, אני רץ מתנשם במעלה הסובב 

רק כדי לרוץ ולא כדי להגיע, לחיות בציפיה דרוכה לתגמול שלא יתממש,

כחלוץ ויחיד במשלחת מירח יגע ומוזנח מדי, ואני כבר זקן ונגוע באלף משברים

ובאלף נצחונות ושכחה, ובאלף ואחד כשלונות שאת מחירם אינני מסוגל לחשב.

הוראות ההפעלה וספרון המשימות המקורי שלי נמחקו בסיבוב הראשון:

נמאס להקשיב לסיפור שאני מספר לעצמי, והסיפורים האחרים לא מתאימים

מה שנשאר זה מיקרוביולוגיה, ביוכימיה, נורולוגיה, ובקימוטים של המוח,

וברושם המוטעה מנתונים שנאספו בחיפזון.

צריך לסמוך על המיכשור, לנשום לאט מאוד: הארמון שלי בנוי בכוח החזון 

אך הוא נמס ברגעים של תמהון מוצדק והגיוני

היקום כולו מהבהב בין מקריות תמוהה לנסיבתיות מוחלטת, 

רגעים מקוטעים של סימפוניה מושלמת באתר לאשפה עירונית, 

הארמון שלי מתנשם בין נהדר למיותר: על דעת עצמי אני מחליט שכדאי, 

החלטה סובייקטיבית ללא סימוכין! האופציות ברורות.

לפתע אלוהים הופיע מקופסתו הקטנה והוא מקשקש בזנבו השמח: כמוני,

גם הוא לא בטוח שבדידות חביבה עליו, ולמרות שאת כולם גירשנו,

אפילו כאן אהבה עדיין נשמעת נעימה יותר מלוחמנות, 

***

הפקידה "שלי" התגוררה במלון וינדרמיר, בית דירות גדול ברחוב 90  ליד נהר הדסון עם בנה הקטן. יום אחד, מישהו שהיכרתי בניו יורק אמר לי שהוא נוסע לשדה התעופה כדי ללות ולהפרד ממישהיא שלא היכרתי, שטסה לארץ למטרות עליה. אני לא הייתי עסוק, והחלטתי להצטרף.  שדות תעופה היו בשבילי מקומות קדושים, בגלל הקירבה לריחוק.

באותו האוטובוס פגשתי בחורה חמודה וחוצפנית, בעלת חוש הומור גוף קטן ועדין, פנים מתוקות. היא אמרה שקוראים לה טינה, שם די נוצרי, בדרך כלל קיצור לשם כריסטינה. לפני שהתחלנו לדבר הצעתי לה את המושב שלי, משום שאני עליתי על האוטובוס בתחנה הראשונה, במדיסון סקוור גרדן, והיא עלתה בתחנה אחרת, כשהמושבים כבר היו תפוסים. מיד התברר שאנחנו נוסעים לאותו המקום במטרה להפרד מאותה הבחורה. טינה סיפרה לי שבעוד כחדשיים היא גם התכוונה לטוס לארץ כדי לחזור לחבר שלה שהכירה בשנת הלימודים שלה באוניברסיטה בירושליים, בקורס של לימודי יהדות כחלק מהתאר שלה מאוניברסיטת קולומביה בצפון מנהטן.

טינה מצאה חן בעיני. בדרך חזרה הסברתי לה שלדעתי אין לה מה למהר ולחזור לארץ.  איך שהוא המשכנו לדבר, או, ליתר דיוק, אני המשכתי לדבר ולראיין אותה על כל מה שעלה על דעתי, וכך יצא שאת שלושת הימים והלילות הבאים בילינו ביחד, בנדודים בין מנהטן לדירה של חברים בברוקלין ומשם בחזרה לעיר. אני חושב שכבר בשבוע הראשון מאז שנפגשנו כתבתי להורי שאני מתכוון להתחתן עם טינה, ושאם אני עושה טעות איומה, נתגרש.

הורי יכלו להבין שאני נמצא בתהליך שמשפיע על שיקול הדעת שלי, ודאגו יותר ממני: לבטח הם לא ציפו להודעה מפתיעה שכזאת. ואכן, ניו יורק השפיעה באופן קיצוני לא רק על שיקול הדעת שלי, (או החוסר המוחלט של שיקול דעת) אלא על כל האישיות שלי ואפילו על תחושת הגוף של עצמי. הייתי למישהו אחר, מישהו שיכול לבחור בבת זוג אחרי 72 שעות של מרתון "תקשרתי."

ניו יורק המשיכה לספק רצף של אירועים והרפתקאות מדהימות למדי. טינה ואני התחלנו להתרגל לקירבה הרצופה, ואחרי זמן השכרנו דירה ממוסיקאי שנסע לפלורידה למשך החורף עם התזמורת שלו לאימונים וחזרות. היה צורך להסתיר מההורים של טינה את העובדה שתחלנו לגור ביחד. אני לא הצלחתי להבין איך יתכן שב 1974 עדיין יש הורים שחושבים שביתם הבתולה תמתין בודדה ותתחתן עם מישהו שהכירה בלי שום התנסות אינטימית. במשך הזמן למדתי שהיו הרבה מאוד דברים אחרים שלא יכולתי להבין לגבי ההורים והמשפחה של טינה.  לקח לי עוד יותר זמן להבין שתמונת העולם הקשיחה שלי כללה שגיאה בסיסית: לא רק שרוב האנשים שאינם מתאימים לתוך תמונת העולם שלי אינם סטיה מהנורמאלי, אלא שתמונת העולם שלי מוגבלת ועקשנית לכתחילה, ושאין אפילו מקרה אחד של נורמליות. 

לדעתי, בתקופה ההיא הייתי סופרמן. לא היה דבר שלא יכולתי לעשות, לא היה דבר שלא ידעתי והבנתי יותר מאחרים, ולא היה דבר שעצר אותי מהנסיון העקשני להסביר לכולם מדוע הם טועים. ככה הרגשתי, וככה התנהגתי. זה שלא חטפתי מכות על דברים שאמרתי בבטחון מלא עדיין קשה לי להבין. את הרברבנות והבטחון הצברי שלי אף אחד לא טרח למוטט, אולי בגלל שהיתי נודניק מקצועי, או שהיתי טיפשון ותמים. ואולי משום שליויתי את כל הדיבורים בחיוך, משום שכבר אז הרגשתי העדפה ברורה לפנים מחיכות, כתגובה לחיוך המתחנן שלי.

טינה היתה מורכבת בהרבה ממה שיכולתי להבין. בתוכה היה גם חלק מוסתר ואופי מרדני שספג מהלומות מהאם הקפדנית, שהכשיר אותה לחיים במחתרת רגשית. בסודיות ובמרדנות הינו דומים מאוד. אלה עלו לפני השטח רק מדי פעם, אבל מרוב התלהבות לא החשבתי אותם כמשמעותיים ביותר: היא, מבחינתה, הזהירה אותי, ובצדק, שאינני יודע למה אני נכנס, ואני, מתוך רברבנות, התעקשתי שנוכל להתגבר על כל המכשולים.

משום שבנעורי הורי התרגלו לסלוח ולותר לעצמם על הרבה כישלונות, הם גם התרגלו לסלוח לי על שלי, סלחנות שגבלה בפינוק, למרות שהם לא התכוונו לפנק. ניו יורק לא היתה מעולם מקום מפנק וסלחני במיוחד. אפשר לומר גם שהקפיטליזם האמריקאי מטבעו איננו סלחן כמו ה"סוציאליזם" הישראלי, ה"אנחנו" של עם הבחירה.  על בסיס של הכרות אישית עם הפקידים בבנק, לכל הישראלים היו חובות שמשכו מאוברדרפט. בניו יורק היה פרנציפ אחר: אם יש לך כסף אתה אדוני המלך, ואם אין לך, אל תעיז לבקש.

הצורך הדחוף שלי להרויח באופן ליגיטימי לא התאפשר עם אשרת התייר שלי, ולכן הרגשתי צורך להזדרז עם החתונה. לבסוף נסענו לפגוש את ההורים של טינה, שהתגוררו באלבני, בירת מדינת ניו יורק, במרחק של כמאה ושישים קילומטר במעלה נהר ההדסון.  הם היו סקפטיים מאוד וזה משום שלא היה לי תואר אוניברסיטאי וכמובן שמבחינה כספית הייתי חסר כל. מצד שני היה ברור שאין להם שום סמכות של ממש בעניין.  כל מה שיכולתי להבטיח להם זה שאני בעצמי אינני מתכוון לסבול רעב ומחסור, ובכל מקום שאמצא תשובה על הצרכים הבסיסיים שלי אני מבטיח לחלוק עם טינה. וגם, תודות לעובדה שהייתי חייל, אני בטוח שנסתדר, איכשהו.  אמא של טינה דיברה, והאבא עמד בצד והביט בנו ברצינות רבה. לבסוף הם השתכנעו שאנחנו מוכנים לקחת את הסיכון, ולכן אמא של טינה החליטה שהחתונה תהיה באלבני כעבור שנה. 

במשך הימים הבאים התחלתי להבין את האופי השטלתני של מרי, האמא, ואת חוסר העניין שלה בעתיד של טינה: היא הסבירה שאת החתונה היא תחגוג בין החברים שלה לפי מה שמתאים לה, ואם לנו נדמה שהיא מתכוונת לחסוך בהוצאות כדי לעזור לנו מבחינה כספית, שנשכח מזה תיכף ומיד. בגופה היא היתה קטנה כמו ילדה, אבל בכל הדברים האחרים היא היתה דיקטטורית שתמיד השיגה את מה שרצתה.

***

בתום השכירות שלנו בדירת המוסיקאי, עברנו לבוסטון. האבא הפולני של חברה של מהאוניברסיטה מצא בשבילי עבודות קטנות בשכר נמוך בגלל שביקשתי מזומן "מתחת לשולחן".  טינה קיבלה גוב אמיתי ואחרי זמן קצר מצאנו דירה קטנה בסמרויל, לא רחוק מהאוניברסיטה בכיכר הרוורד. 

החתונה, באלבני, היתה מוזרה מאוד, בגלל שהרגשתי כאורח בין אנשים שלא הכרתי, מוקף בתרבות שמרנית אפופה בסודות ורכילות. מלבד הצילומים שהאמא של טינה אירגנה באלבום אין לי זכרונות ברורים מהאירוע. בתמונות אפשר לראות את השיער שלי, שהיה ארוך מדי אפילו לטעמי. זה היה ביטוי טפשי לעקשנות שלי ולמרד כלפי האמא, שמלבד זאת שלטה בכל הפרטים, הלבוש, הטכס האוכל וכל השאר.

אחרי החתונה חזרנו לבוסטון. בוסטון היא עיר יפה ומבלבלת: באמצע העיר יש נהג מתפתל כנחש, דבר שמעקם את הרחובות ומבלבל את הכוונים. הנווט באזור היה קשה גם מסיבה אחרת: האוכלוסיה היתה מופרדת לפי מעמד ושיוך שיבטי. בוסטון היא עיר אוניברסיטאית שמאכלסת את אוניברסיטת הרורד, אם אי טי (בית הספר המוביל במדעים וטכנולוגיה,) האוניברסיטה של בוסטון, וולזלי, טאפטס, ברנדייס, ועוד בתי ספר לאמנות ומוסיקה, ורבע מליון סטודנטים שחיים על תקציב קטן ועבודות מזדמנות, שקונים בזול ומנצלים כל הזדמנות לחגוג ולהרעיש עולמות. התושבים הרגילים של בוסטון מעדיפים מקומות משלהם, בלי סטודנטים עניים. מסביב לבוסטון יש פרוורים שמאכלסים קבוצות עם רקע דומה לא רק מבחינה כלכלית ותעסוקתית, אלא גם שיוך הסטורי: האירים הקתוליים, האיטלקים, מהגרים מהודו ודרום אמריקה, וכמובן יהודים. כל אחת מהקהילות הללו מרוכזת באזור גיאוגרפי מסויים, וכך יש חלקים רבים מבוסטון ופרווריה בהם אתה זר ומוזר. מצפון, לאורך החוף יש עיירות של דייגים (חמוד למראה, מלא תיירים וחנויות של "מתנות ואמנות") וגם אזורים של עושר גדול ושושלות משפחתיות של ממון, מנוע של מודעות מעמדית שאיננה קיימת בקליפורניה. ( כאן, כל מי שבידו חופן של שטרות הוא אורח רצוי בכל מקום.)

בבוסטון, לטינה ולי לא היה חופן של כלום, ולכן התאקלמנו לתוך הנוף הסטודנטיאלי, קנינו מיד שניה ונזהרנו בהוצאות, ונרשמתי לבית ספר לאמנות במגמה לעיצוב תעשייתי.

הורי עזרו מדי פעם, דבר שהיה קשה בגלל שערי המטבע ובגלל שהיו די עניים. אני ביקשתי עזרה מספר פעמים, והם בדרך כלל שלחו קצת יותר ממה שביקשתי.

מסיבות רגשיות מהילדות, טינה בהחלט לא רצתה ילדים. כשלעצמי, הרגשתי חובה לכבד את הזכות שלה בעניין הזה, אבל במשך הזמן הפער הזה הצטרף לבעיות אחרות, שביחד הביאו לתחושת תסכול וכשלון.

***

זכרוני לבטח היה מטעה אותי אם היה לי זכרון. אני מכיר אנשים שזוכרים את כל המילים לכל השירים ששמעו בשנות השבעים, ואני זוכר בקושי מילה אחת. כמו המידע בחשבוניות על רצועת הנייר הדקיק שהקופה מדפיסה: אחרי כמה שנים המספרים מחוירים ונעלמים לגמרי. איך קיבלתי גוב במספנה קטנה מצפון לבוסטון אין לי שמץ של מושג. הגעתי לבניין תעשייתי שבתוכו היה הגוף המרכזי של טרימרן באורך של עשרים מטרים. מבנה של קשתות וסרגלי אורך שהודבקו לרצפה היה כבר מצופה בלוחות גמישות של קצף מוקשה.  אני הצטרפתי לצוות שהתקין קליפה של סיבי זכוכית ושרף איפוקסי, שנתן לגוף העיקרי של הסירה את הקשיחות המבנית ואת הקליפה החיצונית.  העבודה נמשכה שבועות, משום שלא רק שהנחנו שכבות רבות על מנת לחזק את המבנה, אלא שגם היה צורך לשייף או להוסיף חומר כדי לקבל המשכיות חלקה ומשלמת.

העבודה היתה די נוראה: לניקוי הכלים והידיים השתמשנו באצטון. מסיכות האבק שהצמדתי לפנים לא רק שלא הגן עלי מלנשום את האבק וסיבי הזכוכית, אלא שהזיעה שמסביב מסנן האויר ספחה מחטי זכוכית שנתקעו בעור וגרמו לגירודים. גופי כולו היה כמו כרית סיכות מסיבי הזכוכית. אחרי העבודה הייתי נלחם בצורך לגרד. בגדי העבודה שלי בעצמם היו שטיח של סיבי זכוכית: בגלל המימדים של הגוף המרכזי היה צורך בריבוד של מרבדי זכוכית ארוגים או כבושים, שהכילו סיבים עבים כמחטים.  לעיתים קרובות הייתי רוכב על גוף הסירה כעל לוייתן, והמחטים הללו נתקעו לי בכל אזורי המגע.  במשך הזמן התחלתי לחשוב שחיי הם מאסר עולם עם עבודת פרך, אבל בזמנים אחרים היתה הצלחה: יום אחד, אחרי שכבת הציפוי האחרונה, אפשר היה לראות את מנורות הניאון משתקפות בגוף המוארך בקוים מקבילים ורצופים, ותחושה של גאוה וסיפוק מלאו אותי למשך כמה דקות…

למחרת זחלתי אל מתחת למבנה, ניסרתי את קשתות העץ ובעזרת גלגלות ורצועות הרמנו את הלוייתן והפכנו אותו. כעת, הצד הפתוח של הסירה פנה לכוון התקרה, והעבודה נמשכה אחרי שייצבנו את הקליפה המבנית והצבנו כמה סולמות ופיגומים כדי לעבוד על התכולה. אחרי שקילפנו את הצד הפנימי של המרבדי הקצף הקשיח, והיסרנו את סרגלי העץ הזמניים, עסקנו בציפוי הצד הפנימי באותם החומרים שמבחוץ: הקצף הקשיח, בעובי של שלשה סנטימטרים, יהיה כמילוי מבני, טרמי ואקוסטי בין שתי שכבות עבות של קליפת איפוקסי וסיבי זכוכית. כל זה נהדר וחכם לטובת היעילות, הקשיחות והקלות של המוצר הסופי, ובו בזמן איום ונורא לפועלים, ולי בעצמי. בכל זאת למדתי משהו, שסבל איננו חויה בלעדית ליהודים: הפועלים האחרים, ממכסיקו ופורטו ריקו סבלו כמוני.

על מנת לבנות את תכולת הגוף המרכזי היה צורך בהתקנת מחיצות רוחב שהיו חשובים מאוד לקשיחות של המבנה, וכך היה עליהם להתאים בדיוק לקוי המתאר במקומות המיועדים. ראשית יצרתי מודל מקרטון גלי, שלאחר מכן בניתי מעץ לבוד. הייתי נכנס ויוצא מהסירה עשרות פעמים בכל יום, כדי להתאים את החלקים למקומם בלי רווחים גדולים בין המחיצה לקיר החיצוני. כמובן שבמוצר הסופי לא היה אפילו קיו ישר אחד. העבודה התקדמה לאט, באבק, ברעש ובשימוש בחומרים ש"תרומתם" לבריאות איננה מוטלת בספק.

באותם הימים הרגשתי שאני עושה את כל מה שמישהו יכול לעשות על מנת להקל על טינה. מאוחר מדי התחלתי להבין שהייתי קופץ לעזרתה וגם מלמד אותה איך ולמה אני עושה את הדברים כך ולא אחרת למרות שהיא לא שאלה. כמובן שהדבר שיתק אותה וגרם למתח שלילי בינינו. אני הייתי בטוח שהעקשנות שלי תעזור לה ללמוד איך להיות אשה מושלמת, והיא הרגישה שאני גוזל ממנה כל סיכוי להתבטא. אחרי כמה שנים של שיתוף פעולה חלקי ותסכולים גוברים משני הצדדים, הרגשתי שהמרחק בינינו גדול מדי. ביקשתי ממנה להסכים לנסיעה משותפת לארץ, והיא הודיעה לי שהיא לא תבוא. בשיחה הקשה הזאת היו פרטים רבים שאינני זוכר בדיוק, אבל לא היה מנוס מהמסקנה שהנישואים שלנו הגיעו לסוף הדרך.

ההבנה הזאת הממה אותי למשך ימים רבים. כמובן שהחלטתי לעזוב בהקדם ולנסוע לארץ, אחרי ארבע שנים בארצות הברית, והפעם, שוב, בחוסר כל. 

הנסיעה לארץ עברה דרך ניו יורק ופריס, מקומות שחילצו אותי מהדיכאון הרציני שהתגבר בהדרגה במשך חודשים רבים. הפרידה עצמה, בתחנת האוטובוס היתה מאופקת: הבנתי שהרבה מהאחריות לכישלון היתה מוטלת עלי. למרות הכעס והאכזבה, גם הרגשתי כלפי טינה רגשות של חברות וחיבה, וצער עמוק על חיי, ועל הצער שגרמתי לה. כבר במשך הנסיעה הבנתי שלא רק שלא הצלחתי להוציא את טינה מהעבר שלה, אלא שהיא הצליחה לגרור אותי לתוך התוקפנות הפאסיבית שלה, לסודיות הגדולה לגבי האמת, ולדחיה מתמשכת של הצרכים שלי, אוסף של רגשות מרים ודיכאון מחניק. אני בטוח שכמוני, גם היא התכוונה לטוב. מסיבות מורכבות כמו האופי המסובך של שנינו, במידה שאני סבלתי גם היא סבלה, ותחושת הכישלון שלי לא היתה שונה בהרבה משלה.

סיכמנו שלבינתיים נשאיר הכל פתוח, ושאם היא תשנה את דעתה היא תצטרף אלי בארץ. אם היא תחליט לבוא, היא גם תסכים להיות אמא.

***

היו היה גוזל שנפל מהקן בסוף החורף. הוא נפל לתוך שכבת שלג, ומיד התחיל לרעוד מהקור. הוא כמעט קפא למות כשערימה של צואת פרות נפלה על ערימת השלג שלו, וחיממה אותו לחיים. הפרה המשיכה לדרכה, ולאחר זמן עבר במקום שועל, ששמע את הגוזל מצייץ מתחת לערימה המסריחה. השועל, שהיה רעב, הצליח לשלוף את הגוזל מגבעת החרא, וטרף אותו לארוחת ערב.  מה שלומדים מהסיפור הזה הוא שלא כל מי שמחרבן עליך רוצה ברעתך, לא כל מי שמוציא אותך מהחרא רוצה בטובתך, והכי חשוב, כשאתה יושב בחרא על תצייץ.

***

כל מה שאמרתי בימים הבאים היה בלחישות. הייתי הרוס. בניו יורק  פגשתי את רותם ואת מישה סגל, שהיו שניהם בעולם המטורף של צילום אפנה ונערות יפיפיות בקנה מידה עולמי. הבחורות היו כל כך יפות שלפתע הרגשתי כאילו הפה שלי מלא חול, והדופק שלי על 120. שטף השינויים הסוחף של ניו יורק סתם לי את הראש והזמן, ואתם את היכולת לסבול: בתוך יומיים כבר הייתי בתוך ענינים אחרים, והדיכאון המסורבל שלי כמו קוץ דוקרני שנשלף והכאב שלו נעלם.

פריז גם היתה בית משוגעים, הפעם מסוג אחר. דורון, שהסתבך בעיסקה גדולה משיכול היה לנהל, נאלץ לעזוב את ניו יורק בחיפזון רב. יצא שנפגשנו בפריז: הפעם הוא היה עסוק בארגון של מסיבות "מופשטות" מאוד, או, כמו שקראו להם "אורגיות" אליהם הזמין, בתשלום נאות, תיירים מגרמניה ואנגליה שחיפשו לעשות משהו מעניין בלילות הפריסאיים הקרים. להפתעתי הרבה לא חטפתי שום מחלה נוראה, משהו שהיה די בטוח לדעתם של הורי ואחרים, משהו שחייב לקרות למי שמתנהג כמו שאני התנהגתי בימים הספורים שלי בעיר האורות.

במשך הזמן, גם משם הוא נעלם, ועד היום לא שמעתי ממנו אלא שמועות מעורפלות. בגלל ההפתעות הנועזות שלו והכשרונות הנדירים שהפגין לכל אורך הדרך, כשאני מטייל במקומות רחוקים או מדפדף בעיתון, אני מקוה לפגוש אותו או לזהות אותו כענק תעשייה או בנקאי, בפוליטיקה או בפשע מאורגן, כתורם עשיר למוסדות חינוך ומחקר, כאספן אמנות או בדף ההלויות. ברור לי שהוא היה יכול להגיע רק לדברים גדולים מדי, כי בדברים קטנים הוא לא היה טורח.

***

קבלת הפנים שלי בארץ, עד כמה שאני זוכר, היתה נעימה למדי. אולי ה"תקריות" המענינות של פריז נתנו לי זוהר מיסתורי למרות שלא סיפרתי לאף אחד: כולם שמחו לראות אותי.  למזלי הטוב, נועם טרח לפתוח לפני אפשרויות חדשות, וארגן עבורי מקום מחוץ לבית הורי. חלקים ממה שלמדתי בארצות הברית עזרו לי להתאקלם, אבל זה גם במסגרת המגבלות המחורבנות של האישיות והאופי שלי: למי שלא יודע, שלא ידע, ומי שיודע, אתכם הסליחה. ( למשל לבסוף אני מסכים שאני נודניק רציני על אחרים: על עצמי אני נודניק הרבה יותר גרוע! )

בתום החדשיים הראשונים התפתחו כמה קשרים חדשים, בנוסף לתמיכה הפנטסטית מצד נעם.  הורי לא ידעו איך לשתף אותי בחייהם, ולבטח לא רצו להשתתף בשלי: אני מניח שהם דמינו עלי דברים נוראיים, אבל "יש דברים שלא שואלים", או כמו שאמי לבטח אמרה: "נו, זהו זה, מה יש לדבר?". 

בגלל דברים שהם העדיפו לשמור בסוד, ובמידה מסויימת בגלל התרבות הישראלית והאופי שלי, לא היתה לנו תרבות שיחה במובן הבריא של הקשבה ותגובה, אלא במובן של ויכוח, שכל אחד מרצה את דעתו ובזה הוא מסתפק. הסגנון הזה היה חלק מנוף ילדותי, ורק אחרי שנים רבות הבנתי שזאת היתה האופציה הנמוכה ביותר של תקשורת. (לכן היא משמשת בעיקר פוליטיקאים וסוחרים מפוקפקים). 

אמי התמקדה בנושא אחד: "האם אכלת משהו? רוצה לאכול משהו?" או: "אני בדיוק מרתיחה מים. רוצה קפה?" ולעיתים, "תשתוק ותאכל!" (אם מתקבל הרושם שיש לי גם בעיה עם אוכל, ועוד איך! ) במקרים המזדמנים, לא הבחנתי שכישורי הבישול שלה השתפרו במשך השנים. לפחות היא נראתה שמחה יותר.

אבי היה מאוכזב מה"הישגים" שלי באמריקה, כאילו שהייתי שגריר שמיצג את הוד רוממותו בארה"ב, ואולי התחיל לחשוב שהיתה לו יד במי שאני או באי הרצון שלי להרשים אותו. יותר מזה אינני זוכר, עובדה שמציינת את האיכות של הקשר בינינו.  אני מקוה שהוא חשב שהיתי ילד רע, בגלל שאני אף פעם לא חשבתי שהיה אבא טוב.

אחי ואחותי היו עסוקים יותר בחייהם הפרטיים. רוני, בריבוי האחריות שלו בבית ובעבודה, שגזלה ממנו הרבה מאוד זמן ואנרגיה. לאסי תמיד היו ענינים, וטלפונים, ולרוץ לפה ולשם, ולשמור על קשר עם הקהילה הבלעדית שלה, חברים חדשים וישנים.  לפעמים חשבתי שהיא מתנהגת כמו מציל על שפת הים: אישית היא הרגישה אחראית על חיי כולם! לא שרוני ואסי התעלמו ממני, אבל פסקי הזמן בין הפגישות של שלשתנו התארך בהדרגה, ונורמליות חדשה התאספה סביבי כמו אבק על המדפים.

בבוסטון, טינה עברה חורף קשה מאוד: המשמר הלאומי גוייס כדי להביא מוצרי מזון לסופרמרקטים במשאיות צבאיות כבדות.  העיר ושדה התעופה היו משותקת לימים רבים. מדי פעם שוחחנו בטלפון ואולי אפילו התכתבנו. המסר היה: "אני עדיין לא מוכנה". בינתיים, בתל אביב מצאתי ענינים שהעסיקו או סיקרנו אותי, וחברות חדשות ששימחו אותי בקלות. התחלתי להרגיש יותר טוב. קיבלתי עבודה זמנית בתיאטרון החאן בירושליים,  והיתי מוכן לוותר על החיים עם טינה כי היה לי ברור שיש הרבה אפשרויות.

מצד שני הכל היה על תנאי, תלוי בהחלטות של אחרים, לבינתיים: ובינתיים איננו מקום טוב. ההרגשה ששום דבר איננו נעול היתה גם קרובה לחופש: כמובן שלא יכולתי להתחייב, וגם, לעת עתה לא הייתי קשור.

אחרי זמן נוסף טינה החליטה לבוא. מעולם לא שוחחנו על ההתנסויות הפרטיות שלנו, אבל  קיוינו להתחיל מחדש. תודות לשירות הצבאי, הייתי מסוגל לשרוד בתנאים לא נוחים, אבל התברר שטינה היתה בשוק תרבותי: היא ציפתה ליותר. לאט מאוד התחלננו להתאקלם מחדש כזוג. האתגר העיקרי היה כלכלי. טינה היתה צעירה וחמודה, והשתדלה מאוד ללמוד עברית. אחרי כמה חודשים היא מצאה עבודה בתרגום ועריכה במסגרת מרכז מידע מדעי וטכנולוגי של משרד האנרגיה. אני התחלתי לעבוד בתיאטרון הבימה, וגם עם נעם בסטודיו לצילום שהביא לביטוי רק חלק קטן מהכישורים הרבים שלו. בשבילי הסטודיו היה הזדמנות נדירה ללמוד נושא טכני וויזואלי, על שימוש בתאורה ובמצלמות, וגם על פיתוח והדפסת צילומים. עלי להודות שבמיטבי הייתי בינוני מאוד, אבל האהבה שלי לצילום התגברה על הרשלנות שלי. 

במשך הזמן הצטרפתי לחי, שניהל בית חרושת לרהיטים במחסום ארז ליד הגבול של רצועת עזה. מתישהו גם התחלתי לבנות סירת מפרש, על פי תכנון שלי, פרוייקט ששילב טכנולוגיה ונסיון שרכשתי כפועל במספנה הקטנה בבוסטון.  המפעל בארז היה מודל אפשרי לשיתוף פעולה בין צעירי עזה החרוצים לבין כושר הארגון והמימון שחי ושותפיו יכלו לגייס, והגישה שלהם לשווק בתל אביב. אני לא היתי חלק מהניהול אך גם לא חלק מהפועלים. בעיקרון נהניתי מהעבודה ומהדינמיקה האנושית במפעל. הפרוייקט עלה יפה ויום אחד השקנו את הסירה לגאותי הרבה. משם והלאה היה צורך להזמין ממתפרה מיוחדת את המפרשים. בעיות מימון שגרמו לעיכובים גדולים. הסירה היתה עגונה בנמל והדייגים המקומיים ניצלו את המשטח הנוח שעל הסירה כדי לטפל ברשתות הדייג. הסירה התחילה לסבול מחוסר ההתחשבות שלהם. ובכל זאת הרגשתי גאוה על הפרוייקט.

טינה ידעה שאם היא תמשיך להתנגד לרצון שלי להקים משפחה של ממש, שמבחינתי כלל את ההסכמה שלה להכנס להריון, נצטרך להפרד שוב, ולתמיד. משהו השתנה בתפיסת העולם שלה, והיא החליטה לסמוך על האינסטינקטים המוזרים שלי, והביטחון שיהיו לנו ילדים נהדרים. אני הסתמכתי על ההבדלים הגופניים בינינו כעובדה חשובה ביותר: הנטיה שלי להשמין, והמבנה המרובע שלי היו עובדות גנטיות שלא אהבתי במיוחד. טינה היתה בנויה בעדינות ובפרופורציות נשיות, שכללו מתניים צרות וירכיים רחבות, מבנה שונה מאוד מהפולנים שלנו, שהיו כמו הפריגידרים של אותו הזמן: קופסאות מעוגלות מהכתפיים, וישרים לרצפה.  הראיה הפרימיטיבית שלי היתה לקויה בדברים רבים משאני מוכן להודות, אבל בעניין הזה אני הייתי קרוב לאמת. הילדים שלנו יפים לדעתי ( האובייקטיבית, כמובן!) יותר מההורים שלהם.

למרות שלא היתה לנו הכנסה של ממש, נדחפנו לרכישת דירה קטנה ומוזרה ברחוב פרץ חיות. הרבה דברים שמעבר לחשיבה כלכלית והגיון פשוט קורים בארץ. לא הצלחתי להבין כיצד אנשים "מסתדרים," כיצד הם מצליחים לרכוש דירות של ממש, משום שאני בקושי הצלחתי להרויח משהו. אבי נטל יזמה מסויימת בתהליך, כשהבין שאין לי אמביציה תוקפנית שהיתה נחוצה לחיים בארץ. בדרך כלל הסתפקתי במועט. "נסתדר עם מה שיש" חשבתי. אולי רציתי את האתגר לאלתר ולשפר את המצב למרות נתונים אובייקטיביים, או אולי האמנתי שאינני ראוי.  בשבילי כל מרתף היה טוב מספיק לבית. כמובן שלא היעזתי לרצות יותר ממה שהעולם הציע לי. באותו הזמן העולם היה קמצן איתי, ואני עקשן ותקוע על טיפשויות שהחשבתי לעקרונות של הגינות.

לאחר נפתולים וסלטים של תקוות ויאוש, הסכמנו לרכוש דירה קטנה ומוזרה שהיתה חלק של דירה אמיתית, והופרדה בשנות החמישים לעזור במצוקת הדיור. הדירה היתה דומה למזדרון רחב שחולק על ידי שתי מחיצות עם דלתות, כך שה"חדר, האמצעי היה למעשה מעבר בין החדר הקדמי לחדרון האחורי.  במשך הזמן העמקתי את הרצפה בחדר הקדמי שם בניתי למטבח, ומעליו תקרה נמוכה כרצפה לחדר חדש מעל.  בחדרון האחורי, ליד השרותים, בניתי מדף גדול בגובה משקופי הדלתות ששימש כמיטה. היו עוד כמה תעלולים אדריכליים שלא התישבו עם המקובל, כאילו שהמקובל היה אי פעם מקובל עלי.

כשדפנה נולדה, טינה התמסרה לאימהות. התפקיד החדש שלה שינה את חייה מקצה לקצה: מעמדה של סובלנות וסקפטיות כלפי הכל, טינה התגייסה לאימהות כמנהיגה, ואהבתה לדפנה, ויותר מאוחר למיקי לא ידעה גבולות.

הזמן הקצר שביליתי בלימוד עיצוב תעשייתי בקולג לאמנות כשחיינו בבוסטון נתן לי כוון שיכולתי להמשיך. טעם מעודן וכישרון עיצובי לא היו לי, אבל הבנה טכנית, חשיבה אילתורית ורעיונות פרועים שיכנעו מישהו שאני יכול לתרום במסגרת המחלקה לעיצוב.

המכון הטכנולוגי בחולון היה בתחילת דרכו: הבניין החד קומתי של המחלקה לעיצוב היה דומה יותר לקופת חולים או מתנ"ס, קופסא מצופה ב"שפריץ" לבנבן שמישהו הניח על החולות שהמשיכו מחולון דרומה לראשון לציון ולשפת הים. חולון, כמו כל שפלת החוף, עברה שינויים מדהימים מאז, והיום קשה לדמיין את העובדה שחולון הסתיימה אחרי הגדר של המכון הטכנולוגי.

ה"הישגים" שלי במחלקה לעיצוב תעשייתי היו בינונים מאוד: את הסוד שלי, חוסר היכולת לקרוא, המשכתי להסתיר איכשהו, והיכולת שלי לחשוב קדימה היתה כפופה בעיקר לרמזים ויזואליים ולא תוכן אקדמי כצפוי בלימודי תואר.  בנוסף, הייתי אבא צעיר בין אנשים צעירים ופנויים ללימודים. התפיסה האילתורית והאידיאולוגיה של עוני נפגשו בי באופן שלא השכיל לנצל את האפשרויות שהתעשיה, האפנה והתאבון הצרכני  אפשרו. בדרכים רבות הייתי חריג, דבר שאולי תרם לגוון נקודות הראיה בכתה, אבל בעצמי לא הגעתי לסטנדרט הביצועי המקובל. פה ושם היו לי פרוייקטים מענינים, אבל בדרך כלל, כמו אמי, הייתי צריך להסביר ולהתנצל יותר מדי. 

כששמוליק קפלן הציע לי ללמד קורס בבצלאל הרגשתי בר מזל. אינני בטוח שבצלאל קיבלו את כל מה שקיוו ממני: אני הרגשתי שניתנה לי מתנה נדירה, משהו שהתאים לכשורים שלי יותר מההתמודדות עם מכלול האתגרים והמכשולים בדרך למימוש של חזון עיצובי. היכולת שלי לדבר, הרדידות והרוחב של הרעיונות שלי והאוסף הגדול של שיקופיות עזרו לי להתקדם מנושא לנושא באופן די מסודר.

הבטחון המוזר שלי בתחומים שדרשו יותר מידע שטחי, נשען על ניסוח זהיר ושימוש בלשון צבעונית: גם כך נכשלתי לא פעם, כשהצהרתי דברים שהיו לא נכונים. ההתלהבות שלי לגבי נושאים שבדרך כלל היו די טכניים ויבשים לא היתה שיקרית: אני באמת התלהבתי מתהליכים תעשיתיים ואספקטים הנדסיים, ממורפולוגיה ואפילו מתודולוגיה, וכמובן מדוגמאות מענינות של שימוש במגוון הענק של האפשרויות לישום של רעיונות אסטטיים. הנטיה שלי להתבוננות בפרטים העשירה במשהו את ההרצאות שליויתי בדרך כלל בשיקופיות: לפחות בעניין של צילום היה לי רקע מסייע, ובדרך כלל הצלחתי להביא חומר מעניין.

הנסיעה לירושליים והמעבר בין העבודות האחרות שלי לעיסוק בהוראה דרש ממני לשנות גישה: בחלק מהזמן עבדתי ביחידה של אפקטים מיוחדים, בשירות הפקת סרטים של גולן - גלובוס, שבאותן שנים הפיקו סידרת סרטים על פי סיפורים ידועים כגון הנזל וגרטל, היפה והחיה, חתול במגפיים, וגם סרטים שהופקו במשותף עם חברות אחרות. אני עבדתי עם קבוצה של טכנאים ומעצבים בהכנת חלקי תפאורה ואובייקטים שכללו אפקטים מיוחדים. העבודה הזאת דרשה מלאכת כפיים ויצירתיות, אבל ביום רביעי וחמישי הייתי צריך להיות מורה, תפקיד שהתמקד בתיקשורת מילולית. 

כל אחד והמוח שלו, ושלי כמו רכבת משא: כשאני נע על המסלול האחד קשה לי לעצור, וכשאני עומד קשה לי לנוע, אבל הדבר הקשה ביותר הוא לשנות כוון. וכך כאשר אני שקוע לחלוטין בכוון מחשבתי אחד, העולם כולו משתתק ונמחק, ואני יכול להפיק את התוצאות הרצויות. כמובן שאני מתרגז אם מישהו שולף אותי מאותו הריכוז, ועוד יותר אם זה בעניין שולי שלא מחייב תגובה מיידית.

באחד מהסיפורים שתקועים אצלי במגרה כתבתי:

"המבנה המוזנח היה מוקף עשבים וקוצים יבשים כניר ישן, וביניהם על האדמה המאובקת נזרקו בקבוקים ופחיות מעוכות, שרידי עיתונים ושקיות פלסטיק דהויות שנאחזו בגבעולי הברקנים החומים, ורישרשו ברוח החמה. 

יריעות הפח הגלי "קושטו" בדורות של פוסטרים של מפעל הפייס או בחירות, ומודעות פטירה שהחווירו עם השנים. כתמי חלודה, חורים קרעים ועיקומים בקיר המגלוון הדגימו את ההזנחה והאדישות: בעל הנכס אדיש. השכנים אדישים, פקידי העיריה מזניחים. כמו ילד רעב במחנה פליטים בשולי הסהרה: אף אחד לא מגרש את הזבובים שיושבים לנו על הפרצוף. אני מכיר את כל העניין יותר מידי טוב. אפילו אצלי יש מגירה או שתיים ממולאות בהזנחות ואדישות.  אין לי זכות להתלונן, וכמובן אין בכך שום תועלת.

שלפתי את המצלמה שמשמשת אותי לתיעוד של סיורי שטח שכאלה: האור המסננור של הצהריים היה גרוע מאוד לעניין, אבל למי יש זמן? . חציתי את הכביש וחזרתי לפינת הרחוב: כך יכולתי לצלם שתי חזיתות ומשהוא מהגג. ואז, כמו המוסלמים הטובים שהולכים סביב לכעבה או הישראלים סביב חומת יריחו הלכתי מסביב למבנה, מצפה למצוא משהו, הארה שתצדיק את המאמץ. תנאי האור היו טובים יותר בחזית הצפונית. התחלתי לצלם פרטים טכניים כגון הצינור העבה שהתחבר למבנה, וידית השיבר שלו קשורה בשרשרת ומנעול. מזה גלשתי לדבר שחביב עלי במיוחד: כתמים של חלודה ואור, שילובים מענינים בין פוסטרים קרועים, מסבכי צנרת, ביטון סדוק וצמחים יבשים.  

בלי ששמתי לב לדבר מצאתי את עצמי קרוב יותר ויותר לקיר הפח: הפרטים הקטנים, חלקי המילים והפירסומות על קרעי הנייר התחילו להתגבש כשורות של קוד סודי. רוח קלה נעורה ורעשים מוזרים הדהדו אלי מאחורי קליפת הפח.  העולם כולו ואפילו אני בעצמי נעלמנו בהדרגה. הקצב העקבי של פסי האור והצל פעמו כתוף גדול. כתמים של צבע נראו כשייטת של אצות על הגלים, ונתזים של זפת על גלי הפח הוסיפו צעקות שחורות ומקוטעות.

"יא אלה! מה השעה?" שאלתי בקול רם, מופתע ברגע של מודעות עצמית. ואמנם, הסיור נמשך מעבר למצופה: האור היה עכשיו יותר רך ונמוך, והצד הדרומי היה הרבה יותר מעניין. חייכתי לעצמי מהמחשבה שזכיתי במעדן חגיגי סתם כך, באמצע השבוע.  בשבילי זאת היתה הוכחה שהחיים אינם נוראים כל כך, ושכל מה שנראה מכוער ומוזנח הוא גם עדות ליופי ולכוח הבלתי נלאה של הטבע לבלוע לתוכו את כל הסבל והכיעור, ולזקק אותו ליופי."

***

הוראה בבצלאל היתה חויה נעימה ואתגר ראוי: המעורבות שלי בהוראה כללה כתיבה ותרגום של מאמרים על עיצוב, וכן אירגון של סדרות של הרצאות והחומר הויזואלי הנחוץ. אין ספק שהמעורבות הזאת אילצה אותי ללמוד הרבה ומהר.

עצם התפקיד היה אפוף בחשיבות מסויימת שהחמיאה לי, אבל השכר לא הבטיח שום יציבות: להיפך. השכר, שהיה מוצמד למשך הקורסים שלימדתי, לא כיסה את הזמן האמיתי שנדרש למילוי התפקיד. נאלצתי לעבוד על פרוייקטים אחרים לצרכי פרנסה, וגם באלה, כעובד חלקי, שביחד, בקושי היה מספיק לתשלום משכנתא והוצאות.

מיקי היה בן שלוש כאשר התברר שיש לו בעיה בצנרת שבין הכליות ושלפוחית השתן, ובחיבורים ביניהם. שני ניתוחים רציניים שנעשו בארץ לא הפיקו את התוצאות הנחוצות, ונאלצנו לכפות על מיקי הקטן והמתוק לקחת תרופות שיגנו על הכליות שלו מדלקת. ב1991 החלטנו לנסוע לארצות הברית עם משימה כפולה: לקבל טיפול רפואי מוצלח יותר שיסדיר את פעולת הכליות של מיקי, ושאני אמשיך את לימודי לקבלת תואר שני, דבר שישפר את הסיכויים שלי למעמד קבוע במוסד אקדמי ולהכנסה סבירה כמורה.

אחרי ארבע שנים של התרוצצות בין קורסים שלימדתי בבצלאל ובתי ספר אחרים, ובין גובים קטנים יותר, התחלתי גם לעבוד על פרוייקט מורכב ומיוחד במינו: הסבת אופנוע לרכב יעודי לניקוי מדרכות.  הצדדים ההנדסיים טופלו בידי מהנדס מוכשר מאוד, (נני רוזנשטיין)  שלא התעסק יותר מדי בפיזיקה גבוהה אלא בפתרונות אפקטיביים. הוא התאים אופנוע שטח איטלקי לתפקיד חדש: מיכל של חומר חיטוי, משאבת לחץ ומנוע לשאיבת אבק איפשרו ניקוי מדרכות בשירות של ערית תל אביב )ממה שכלבים היו משאירים מאחוריהם, ובעליהם לא טרחו לנקות.(  עלי הוטל העיצוב של החיפוי המיכאני שהסתיר את המשאבות וגלגלי הממסר. בתחילה יצרתי מודל מדוייק שהיה אמור לשמש כתבנית לסדרת ייצור. עובד במפעל שהכין תשלילי תבנית לא הגן על המודל וגרם לנזק שבמסגרת לוח הזמנים היה קשה לתקן. התוצאה היתה קצת עקומה וקצת מכוערת יותר מהמודל שבניתי, אבל המזמין דרש להתקדם, והסדרה כולה היתה פושרת.

פרוייקט שני עם אותה הקבוצה היה לבנות שירותים ציבוריים עם ניקוי עצמי. את הפרוייקט הזה המשכתי בסן פרנסיסקו, אחרי מספר מתקנים דומים שאותה הקבוצה הפעילו בארץ.  בסן פרנסיסקו היה צורך להציג מכלול עובד כחלק ממכרז שלבסוף נכשל בתחרות מול חברה מצרפת, שאכן התקינה, ועדיין מפעילה שירותים ציבוריים אוטומאטיים בסן פרנסיסקו.

***

טינה, עם מיקי ודפנה, נסעו ראשונים. אני נשארתי לארגן כמה דברים ולהמשיך בעבודה על הפרוייקט, וגם היו לי עיכובים מרגיזים עם הויזה, למרות שכבר הייתי תושב קבע ( לא אזרח.)

לבסוף הכל הסתדר והגעתי לאלבני בירת ניו יורק, היכן שההורים של טינה התגוררו, והיכן שהעסק שלהם, (שווק סיטונאי של חמרי ניקוי ומוצרי נייר) העסיק אותם בנוסף לקבוצה קטנה של אנשי מכירות ומחסנאים. 

בגלל הרקע שלי בהוראה, והפרוייקטים המענינים שלי, חשבתי שכל בית ספר שמציע תואר שני בעיצוב ישמח לקבל אותי. המוסדות שבדקתי היו רציניים יותר, והבטחון המופרז שלי היה נטול בסיס. לאחר נסיון מאכזב בקריינברוק, מישיגן, (בית ספר קטן וסלקטיבי,) החלטנו לנסות את קליפורניה. הכוון הבא היה האח של טינה, פסיכילוג שהתבסס בסאן דיאגו. קנינו מכונית גדולה ( פורד שטישן) העמסנו את המעט שהיה לנו, ואת דפנה ומיקי, ויצאנו לדרך. חוסר תיכנון היה המאפיין העיקרי של כל המסע כולו, וכמובן גם היכולת שלי לתכנן מראש מתי נגיע לאן. היו כמה קטעים בעיתיים כגון סופת שלגים בהרים של קולורדו, שכמעט הקפיאו את המנוע באמצע הדרך.

אבל הפלא ופלא: הגענו! מתי שהוא התגלגלנו לחזית הבית של גון, האח של טינה, בסן דיאגו החמה עם שדרות הדקלים והבתים הפרווריים, עם הדשא והפרחים וכל החומד, והקניונים הענקיים, והום דיפו, ובריכות השחיה, והמכוניות המבריקות, אמריקה של החלומות.

***

כיום, כתייר, כשאני נוסע עם קרלה, אנחנו יודעים בדיוק מתי, לאן, כיצד, ואפילו מה נראה ואיפה נאכל את הארוחות השונות שלנו. ב 1991 היו מפות וטלפונים, והיה אפשר לתאם הרבה דברים מראש,  אבל בשביל זה צריך מוח מהסוג שלא היה לי. בלי שהתכוונתי, הסתמכתי על ניסים. במוח העקשן שלי, בכל מקום שיש אנשים אפשר למצוא אוכל ומיים. את זה לקחתי כעובדת יסוד, שממנה והלאה אני הייתי מוכן לאלתר. טינה הצליחה לסמוך עלי, אבל את המימד המלא של האחריות לילדי לקחתי בקלות ראש מסויימת, בערך כמו קלות הראש באחריות כלפי עצמי.

***

לא רחוק מדרום מערב לאגם טאהו, בצפון קליפורניה, כאלפיים מטר מעל פני הים.

כרגע אני עומד, המום מגודל הנוף, במרומי שביל צר ותלול, ומסביבי הרים קרירים עצומי נוף ודלי חמצן.  השבילים בהם טיפסתי מופרעים תדיר בסלעים ואבנים חדות, ותרמילי הכבד לא מקל בדבר. בגופי המחושמל והרועד מעיפות, חבורות שרירים סחוטים דורשת מנוח. 

בעת ששולי הזהב של השמש השוקעת נמחקים בחולמניות מהפסגות המושלגות על קיו הרקיע, עצמותי דואבות כאבני נחל כבדות  בכיסים. האוהל הקטן שהיה תלוי בתחתית התרמיל כבר התנוסס במלוא קומתו הצנועה ככבשה כתומה, ושק השינה כבר פרוש בתוכו על גבי המצע הספוגי הדק.  כאן, בין הרים קדמוניים ואילנות שראו מאות חורפים, האמת הפשוטה היא שאני , כמו שאר החיות הקטנות, צריך למצוא מחסה מהקור שזורם במורד ההרים יחד עם השלג הנמס, מהרוח המתגברת ומחיות גדולות יותר.  

הזדחלתי לתוך שק השינה החלקלק והרגשתי את תוכו כאילו היה רטוב וחי, כמעי או רחם קר. החלקלקות הלא נעימה גרמה לי רוגז פנימי כאילו ספגתי עלבון או השמצה.  הפעם, בעקבות המטלה שהסכמתי לקחת על עצמי לחקור בלי משוא פנים את המציאות שבה אני נמצא, נסיתי להבין את המצב. והנה, בעודי מחטט בתחושותי המוזרות, נקלעתי למקום חשוד ומסוכן. בזאת אני בטוח לפחות על פי הרצון המידי שלי לשכוח מהכל תיכף ומיד ולבחור בנושא יותר פשוט; תוכנית פעילות למחר או מה לבשל לארוחת הבוקר.

אצלי, בראש, יש ארכיון של סודות מסוכנים, מאורגנים כספריה מאובקת שמוסתרת במערות קבורה עתיקות או אולי אלה מנהרות ביוב. הסודות מסומנים במדבקות אדומות וזוהרות שאומרות:  " זהירות;  אתה לא רוצה לדעת! " או "תעזוב! שום טוב לא יצא מזה",  ומתחתם סימן מפחיד בצהוב ושחור שדומה לחרבות האיומות בשערי גן העדן.

האותות הללו נראות למרחוק כשלטי תעבורה, וזאת על מנת שאוכל להמנע מהן לפני שיהיה מאוחר מידי. הסימונים הללו, (שיזמתי כבר לפני שנים רבות,) היו מיועדים לחיסכון בזמן או בהרגשות ומחשבות מיותרות וכואבות כי הרי עצב אינו יפה לבריאות או לכל עניין אחר. הרגשתי שעצב וחרדות הם חומרי רעל וחומצות שמתפזרות בגוף ואם אינן נחסמות או מורחקות מיד הן יכולות לגרום לנזק רציני. כמובן שאי אפשר להימלט לגמרי מעצב או כאבים, אבל לטפח אותם זה כמו לפזר פירורי עוגה בפינות החדר אם אתה שונא נמלים. 

במשך השנים בדקתי, פעמים רבות ומיותרות, כל אחד מהצרורות הארגזים והחבילות, ובתוכם סיפורים שאני מכיר בעל- פה: כל הצרות, הכישלונות, האכזבות הקנאות והכעסים, וכל הקשרים וההסברים המעגליים אליהם וביניהם. לכשלונות פשוטים וקטנים אין מקום בארכיון הזה, שמיועד לכשלונות עצומים וכואבים שנגרמו מטיפשות, חוסר רגישות, זלזול ורברבנות שבחרתי בעצמי.  כמעט בכולם יש כיפוף, מלכודת פתאים, שמחזיר אותי למחשבת הכישלון העיקרי, הראשון, ומשם, שוב ושוב במורד אותו שביל בוצי ודביק, שנמרח על הכל עד כדי שאי אפשר להתנקות ממנו. הוא מקיף הכל ואפשר רק אחד משניים; להלחם או לשקוע. אני החלטתי כבר בגיל קטן לסמן את המלכודות הללו, ומיד כשאני מתקרב ומזהה אותן למרחוק, אני מנסה לשנות כוון. עם טרוריסטים אני לא מתמקח. אבל כשמתעסקים בטרור, העקרון הוא לא להכות במקום הצפוי.  לפעמים מה שנראה כמקום בטוח הוא למעשה מלכודת.

***

לדעת המומחים יש חשיבות גדולה לחיטוט במקומות המעצבנים, מאמץ שאינו נעים או פשוט, ובימינו איננו זול. כל פסיכולוגית לוקחת בשעה מה שעובד רגיל שכמוני מרויח ביום. אם הפסיכולוג מנווט ביעילות, כבר בפגישה השניה או השלישית מתעוררת הרגשה שהמאמץ כואב ואולי אפילו הרסני. נפוץ הוא שמיד בהתחלת החקירה, כמו בבריכת החמצון, הדברים שצפים הם הדברים המכוערים והמסריחים ביותר. במעמקים, למי שבאמת מוכן לצלול, אולי מסתתרים אוצרות טובים וראויים.  אולי במעמקים מונח המפתח לאושר ותענוגות, ואולי לא. עד שלא מנסים אי אפשר לדעת בבטחון. על פי השמועות והעדויות, האמיצים שהגיעו לתחתית זכו לרווחה אינסופית ולהארה שאין כמוה, וחייהם התעשרו בכל.  ואם את המעשיה הזאת המציאו המומחים שממליצים על מה שהם מוכרים, אינני מאשים אותם: אם האמת היתה מקדמת מכירות לבטח הינו שומעים ממנה הרבה יותר. אישית, אני בטוח שקיבלתי אוצרות בתמורה למה ששילמתי ליפה לרנר, הפסיכולוגית שלי. לדעתי היא עזרה לי לצאת מעבדות לחירות, וכן להסכים לשלם את מחיר החירות.

***

אומרים שהמטען הפרטי והנדיר שבתוכנו הוא הפרי שלמענו נולדנו; כמו הפנים שלנו, צורת האף, העיניים, הגבות, וכל שאר הפרטים החיצוניים שבשמם העולם כבר רואה אותנו כיחידים עם מספר זיהוי בלעדי. אי שם מתגוררת תקוה שהעולם ממתין לידיעה שאנחנו מסתירים מעצמנו. אולי בתוכנו נמצאת שיטה ונוסחא להחלפת כל העצב בשמחה, הצער ברווחה והיאוש בתקוה ואושר.  גם בזה, למרות שהסיכוי קטן, שוה לנסות. אחרת בשביל מה כל הבלגן והדאגות והעבודה המיגעת; כדי שנוכל לקום מחר בבוקר שוב לאותו עולם עצוב ?   

***

כשהיגעתי לברקלי, (קליפורניה) ב1991, קיויתי להתקבל כסטודנט באוניברסיטה המפורסמת. בטיפשות מוחלטת העזתי לחשוב שאוכל להסתנן לפורומים המתאימים בהם נסיון חיי ודעותי יעזרו לי לדלג מעל לעובדה שלא הייתי מסוגל לקרוא את מה שנדרש ללימודי תואר שני בתיאוריה של עיצוב ואדריכלות. גם לבעיית המימון לא התייחסתי ברצינות הראויה. כל העניין היה אשליה מוחלטת ומיותרת, שהתאימה להזית הגדלות שלי, (פיצוי רגשי שאפייני למי שסובל מהערכה עצמית נמוכה…)  

הכתובת הראשונה שלי בברקלי היתה של יעל ליברמן גולדבלט, שהיתה כבר נשואה לדניאל, בעלה האמריקאי.  את יעל הכרתי בסיירת שקד: היא היתה בחורה יפיפיה, ששירתה כפקידת המג"ד. בשבילי היא היתה יצור אלוהי, ביטוי של יופי ורכות  במקום יבש ומחוספס כמדבר, ודיכאוני כמחנות הפליטים בצפון הרצועה. חיזורי האומללים אחריה לא צלחו, וזה למרות השנים הרבות שבעצמי לא נרפאתי מהכמיהה אליה. בקולה העדין היא הצליחה להעמיד בינינו קיר שקיבלתי על עצמי כחלק קטן מהקירות שהיו סביבי בלאו הכי, ושהפרידו ביני לבין סיפוק השאיפות והצרכים שלי. למרות שהיה ברור כשמש שלא היה שמץ של סיכוי לקירבה אינטימית, התפתחה בינינו ידידות לשמה. מלבד העניין הזה, יעל היתה ועודה אשה חכמה ונדיבת לב,  שיודעת להקשיב בסבלנות, ולשאול שאלות ישירות וחכמות שנתנו לי אשליה של חשיבות, ושפרמו את לשוני בכל פעם שנפגשנו, ובכל פעם שאנחנו נפגשים. כשהיגעתי לברקלי יעל התעסקה בהשלמת לימודיה ובקבלת הדוקטורט בפסיכולוגיה, דבר שביטא את הרגישות שלה לאחרים והשאיר מקום לענוה והסודיות של חייה הפרטיים. לא פלא שהתחושות שלי לגביה שלושים שנים לפני כן התבססו על הדמיון שלי, ולא על מה שידעתי.

יעל עשתה עבורי הרבה כחברה טובה וכאשה חכמה: לכתחילה, היא עודדה אותי בדברים הקשים, וארגנה עבורי הסדרים זמניים למגורים, שאפשרו לי להביא איתי את טינה, דפנה ומיקי מסאן דיאגו לצפון קליפורניה. בהמשך, יעל, או כמו שאני תמיד קראתי לה יעלי, הפגישה אותי עם ירון ועדי, זוג ישראלי מבוסס שגר בברקלי ושהיה, מדי פעם, זקוק לגנן, חשמלאי או שרברב, נגר וצבעי. הם סיפקו את הפרנסה הראשונה שלי. ירון קישר אותי עם עוזי, שנתן לי את הטלפון של ארטור בלאוסטין, פרופסור באוניברסיטה בברקלי.  ארטור שירת בשנים קודמות בקבינט של הנשיא גימי קרטר, והיה מחובר לקהילה היהודית החילונית של ברקלי. הוא הכיר לי את הלקוחות העשירים שלי, אלה שעבורם עבדתי במשך השנים ואף היקמתי פרוייקטים שעדיין מרשימים אותי בחוצפתם. למשל,הסטודיו שתיכננתי ובניתי עבור מרק רוטנברג בחצר, פרוייקט שהיה גדול עבורי.  כמעצב תעשייתי ללא הכשרה באדריכלות, וללא היכרות עם הבעיות הטכנולוגיות והחוקיות של בניה בצפון קליפורניה, העזתי להמר באמונה שלי שאוכל להשלים את המשימה לשביעות רצון. היום, כעשרים שנה אחרי השלמת המבנה, אני ממשיך להיות גאה בהצלחתו. הוא משרת את משפחת רוטנברג, ומספק לקופתם אלף ומאתיים דולר בכל חודש כשכר דירה. העבודה עבור משפחת רוטנברג נמשכה כשנה, משום שמלבד דירת הסטודיו גם בניתי עבורם מרפסת גדולה, ושיפצתי את המטבח וחדר האמבטיה. מבחר האתגרים הכשירו אותי להתמודד עם רוב שלבי הבניה, מיסודות של ביטון מזויין ועד לרצפת עץ ואריחים כרמיים, קירות עם בידוד טרמי ואקוסטי, התקנת חלונות, דלתות וגג, ובעקבותיהם מערכות עצמאיות של חשמל מים וביוב, אוורור ותאורה, וכל מה שביניהם.

לשמחתי, במרוצת השנה הראשונה בקליפורניה גם פגשתי את ריקרדו, בחור זריז לשון ויפה תאר שהכרתי בבוסטון בבית הספר לאמנות, כחמש עשרה שנים לפני כן.  כמורה לעיצוב באוניברסיטה של סן פרנסיסקו, הוא הזמין אותי ללמד כמה קורסים, וכך, בהדרגה התחלתי להכות שרשים בשני עולמות: באקדמיה ובבנאות.

***

לקוחה אחת שארטור שלח אלי היתה גיברת אטרקטיבית, גבוהה, מרשימה והחלטית, שגרה בשדרות ארלינגטון, קרוב לקיו הרכס בגבעות שמעל לברקלי. אחרי שהתידדנו היא סיפרה לי על שבור ליבה, זה שהבת שלה מכורה להירואין. וכך, הגברת האלגנטית הזאת היתה יוצאת לחפש את ביתה האהובה במקומות איומים למדי, כדי לתת לה כסף, להאכיל אותה ולעיתים להביא אותה הביתה לכמה ימים של מנוחה.

***

בחזרה להודו.

ראיתי את הדבר שאינני יודע להסביר, והתרשמתי ביותר.

לכן, ומפאת רוח הנעורים שהסתערה בי

התאמצתי להרשים בחזרה, התאמצות נמרצת,

שהיתה קולנית יותר מהנחוץ, ותנועות הידיים שמסייעות

להסביר ולהדגים היו רחבות ומוגזמות כמו ילדי כיתה גימל לפני מצלמה.

כמובן שמרוב התלהבות לא הבחנתי בדברים העדינים

שנפלו והתנפצו לרסיסים כבובת פורצלן מסובכת ועתיקה

דברים רגישים ויקרים ועכשיו, 

כמו פיל שברח מחנות הזכוכית, פיל טיפש ועצוב,

עומד לבד ברחוב, מידי עבה, פשוט ומסורבל,

לא יודע איך לתקן את הנוצות הפזורות, לחבר את הרסיסים,

או אפילו להתנצל יפה.

פיל עצוב מאוד מביט למטה ויודע לעצמו

שישנם דברים נפלאים ועדינים שעשויים 

לא בשבילי.

ומה בכלל מגיע לפיל שכזה שחושב לעצמו, ברחוב עצוב תחת שמיים כבדים

על כל הפעמים שעמד בראש הגבעה כל כך קרוב לשמיים, כל כך צמא לעוף,

כל כך כמעט, אף פעם בינתיים.

והרי לשלם על השבור אין בידי, את השנהב שנלקח כבר מזמן שכחתי;

כל מה שיש לי זה הרעב, הרצון להיות קל ואחר,

והרי רצונות שכאלה מי צריך יותר ממה שיש לו בעצמו?

כל מה שאני יכול לעשות זה ללכת בחזרה להודו, לגרור גזעי עצים בשרשרות כבדות

באבק ובחום המחניק למסילת הרכבת, לכרוע ברך ולזכור 

שאף פעם לא נגעתי בשמיים.

***

 התחושה המוזרה בשק השינה הזכירה לי חלומות שחזרו פעמים אחדות במשך השנים בשינויים קלים. בחלום אני מוקף בכלבים או חזירי פרא מיוזעים וחלקלקים שמתקיפים אותי בכעס, ושעלי להלחם בהם מלחמה איומה כדי להציל את חיי. בחלום אני דוחף את החיות אבל הן גדולות כמוני, ובעודי דוחף אחת, השניה מתקיפה מאחור.  ברגע מסוים, להפתעתי, אני יודע שאם ארצה, אוכל להרוג אחת מהן. שתי ידי היו נעוצות בפי החיה, והרגשתי שאני יכול לקרוע את פיה לגזרים. משום מה הרגשתי להפתעתי שאינני רוצה להרוג את החיות. כל מה שרציתי הוא שיניחו לי. לאחר מכן גם הרגשתי שהחיות לא רצו להשמיד אותי. את ההבנה האחרונה הייתי מפענח בדרך כלל כאשר אני ער ומזיע, בלב נפעם, מוכן עדיין  בגופי  למאבק. אחרי זמן, כשערפל החלום נמוג, התחלתי להבין מדוע אני כועס וחסר סבלנות בימים החמים והמיוזעים. בימי חמסין כשזיעה מלוחה מתגלגלת על פני אני רגזן ותוקפני לחלוטין בניגוד לימים הקרירים והיבשים, בהם אני מתון וסבלן יותר, ושום נהג אדיוט שלוקח שעות לחנות לפני ברחוב צר לא גורם לי לתקוע צפירות עצבניות.

היום, אחרי נסיונות נוספים לפענח את החלום, דמיינתי שהחיות הן לא פחות ולא יותר מאשר הדימוי הפרימיטיבי שלי לתחושות הלידה שעברתי. בדרך של תחושה גופנית, ידעתי שאימי סבלה וכעסה מאוד בזמן הלידה. הסיבות למצבה הנפשי באותם הימים התבררו לי במשך השנים. אחרי שנים של תיסכול ותקופות של דיכאון, ובעקבות מאמצים לגלות את האמת, אין  בליבי שום כעס או אכזבה בקשר אליה. רק רחמנות על מה שעברה ועל זה שבעבור כל רגע אחד של נחת שילמה בשנים של סבל. מצד שני הייתי מעדיף לא להוולד בכלל: לחסוך לאמי ולעצמי כאבים אכזבות ודאגות. 

***

בלילה קריר שכזה, כאן בהרים,  נחוץ להתגבר על תחושות ומחשבות מבלבלות, ולנסות לנוח באמת, בעיקר אם רוצים להתעורר בבוקר שלמחרת. את המעיל שגלגלתי לכרית דחסתי מתחת לאוזני הימנית ואחרי ניסיונות ספורים מצאתי תנוחה שיכולתי לסבול בינתיים. העייפות טיפסה בהדרגה מרגלי וידי לצווארי ולפני, כמו שהחושך מטפס על ההרים ברדת השמש. בעקבות החשכה התחילו להשמע רחשי החושך, וכנופיות של עכברונים סנאים וקיפודים התארגנו על מגרש המסדרים הסודי שלהם לתדריכי הפעילות הלילית, איסוף פירורים שהשארנו במקרה, ואיסוף מזון טבעי, ואז, כרגיל, משחקי תופסת ומחבואים, משחקים שבסופם יהיו גורים חדשים וממשיכי מסורת.

הזלזול השכלתני בערך החלומות מתחיל בבוקר, עם ספל הקפה הראשון. הזלזול נעלם כלא היה בעת החלום עצמו, יחד עם כל החינוך והחכמות האחרות.  כל המתקנים שעוזרים בדרך כלל לחשוב שהחיים הם בשליטתנו, מתפוררים לאבק ומתפזרים לכל עבר. כל הגיבורים וכל המצליחנים והבדחנים פתאום רואים אפשרויות אחרות, ונבהלים היטב. בשבילי, שחיי היום יום שלי היו לעיתים עצובים, בודדים או מרגיזים כשלעצמם, וקליפת המציאות השבירה לא העניקה לי תחושת יציבות או נוחיות רבה, חלומות רבים התנהלו לכוון של אבדן דרך, כישלון ובושה, ולא מות. ( אינני מתימר לדעת מדוע, אלא להודות במה שחוויתי)

הלילה הענק שמסביב התעורר וניגן קולות רבים כמים. כלי הנשיפה תקעו ונחרו, שרקו ולחשו, המו ובכו והסתערו כאלפי חיילים בחורשת הצפצפות והאורנים.  כלי ההקשה דפקו ופעמו, השתתקו וניעורו, התנפלו וברחו. בהדרגה שכח הרעש. התזמורת כולה נעלמה מאחורי מסכי הצד השחורים, החצוצרות והחלילים התכנסו לארזיהם מרופדי הקטיפה, והמוני החיילים התפזרו לבתיהם החמים.  בין כה וכה ישנתי לסירוגין, מתמרן בין  תנוחות כואבות לבין חוסר נוחיות. לחישות הרוח המתרחקת וגניחות העצים הטרידו אותי. הביטחון הרגיל שהבוקר אכן יגיע, פינה את מקומו לספק, והזמן כולו האט ונעצר. החושך, במקום שיימס בין סימני אור ראשונים, הלך והצטופף. מרחביו הפרושים נקטמו ובאו מרחוק. בשעות הנצחיות שהיו תלויות באוויר המשתתק, כבר היתי קרוב, בלבי,  לכניעה בפני לילה אינסופי, בפני ניצחון החושך.

דווקא אז, מבעד לרשת היתושים שחשפתי מאחורי יריעת הדלת, הסתמן קו הרכס ממזרח, בתחילה כחוורון רך שהלך והתחדד לפני הזריחה.  בהדרגה איטית נדלקו עננים רחוקים באש כתומה, והאגם השוקט כראי זהב הכפיל בתהום את הגונים הנשפכים מעל בנדיבות חסרת גבול. כמשותק שכבתי לי בשקט הענק מתבונן באירוע הקסום.  

המצלמה שלי הייתה קבורה עדיין מאחורי שקית הגרביים והתחתונים בתחתית התרמיל הגדול, בתוך המארז המרופד שלה, ובצידה שתי העדשות הארוכות והכבדות, וכשש גללוני פילם שקניתי במיוחד לעניין. המצלמה שלי באותם ימים, היתה "קנון" מקצועית מהעידן המכני, בנויה מגוש ברונזה מכורסם וקדוח, שבתוכו מסתתרים מכונות זעירות שמופעלות על ידי קפיצים וממסרים. משקלה המוגזם הוא תכונה חיובית מבחינת היציבות בזמן הצילום, וכן בחוזק המכני שמקנה לה ביצועים מעולים וחיי נצח. כאשר מדובר במסעות ארוכים בהרים היתרון הזה מתורגם לחסרון גדול, או ליתר דיוק לכאב גב.

כנחש הזוחל אל מחוץ לעורו הישן נשפכתי בשקט משק השינה שלי. משקוף דלת האוהל, הרוכסן הארוך, ניגן את קשקשיו שויתרו בעקשנות על חיבורם מאמש. כעגל שנולד ניסיתי להתיצב על רגלי הרועדות. כפור הבוקר היה חד ופשוט, כמעט מוזר בנוף העשיר.  אין מילים שמסוגלות לשחזר את רגעי היקיצה והנצח החי מסביבי. בלבי חשתי דחיפות לשלוף את המצלמה ולגנוב את הרגע לתעודה. בחיפזון הגשתי את המצלמה לעיני הימנית.  העולם השטוח שראיתי דרך העדשה אכזב אותי. בצער הבנתי שאת תמונת העולם השלם שמסביבי אוכל לשמר רק בזיכרון, או, ליתר דיוק, לא אוכל לשמר בכלל. ובכל זאת, אוסף גדול של מסמכים קטנים מכאן יוכלו אולי לעזור לי בימים עצובים, בהם יהיה נחוץ להסתלק מהמציאות ולהתגנב בחזרה לכאן.  

פתאום חשבתי על המרחק העצום בין עמוד השער של סיפור חיי, בבית החולים "אסותא" בתל אביב וביתנו, ברחוב המגיד 3, שהיה רועש ובוחש כמערבל בטון, ובין הצד העכשוי של הספר המוכתם, כאן וכרגע. הכל נראה לי מוגזם. פרקים רבים נעלמו לי מאמצע הספר ודפים ריקים מלאו את מקומם. איך זה קרה שהגעתי הנה? קפיצת הדרך הארוכה והמפתיעה משם לכאן כאילו לא הייתה מעולם. הצילומים יהיו עדות מוגבלת, רמז לחויה. 

***

הקשר שלי לצילום התחיל בכיתה ב' או ג', הרבה לפני שהיתה לי מצלמה.  המורים המתוסכלים שניסו ללמד אותי קרוא, נכשלו. הכשלון, בדיעבד היה כולו שלי. הורי ומורי לא טרחו לבדוק מדוע תמיד הייתי נרדם באמצע העמוד הראשון או השני של כל מה שניסיתי לקרוא. גם אם נשמע הדבר מוזר, לא קראתי יותר מחמישה עשר, או נניח עשרים ספרים בששים שנותי, לפחות כמה מהם קראתי בכוח, על פי דרישות משרד החנוך. אחד הספרים שנסיתי לקרוא היה מונח על גבי המדף הקטן בצד המיטה במשך שנה וחצי. את הספר, "מלחמת שדה השעועית של מילאגרו", ספר משעשע ומרתק מלא בדיאלוגים עסיסיים מלאי חכמה והומור, לא סיימתי, למרות שעלי לציין בסיפוק שעברתי את אמצעו.  פחות מחצי עמוד נדרש להפיל אותי לשינה עמוקה.  

עד היום, כמעט כל מה שנדמה לי שאני יודע הגיע אלי מהתבוננות בעולם עצמו, בציורים ויותר מהכל, בצילומים  שמצאתי בספרים, עיתונים  וירחונים מגרמניה או אנגליה, שאמי הביאה מהמשרד אחרי שכל אנשי המשרד כבר ראו, ודפיהם המבריקים היו רכים מרוב דפדוף.

באותם ימים ביליתי את הזמן במציאות דמיונית וחלומות בהקיץ.  לאט ולסירוגין התעוררתי מאז, ועדיין אינני בטוח שאני ער. את חומרי הגלם והדימויים שהיו נחוצים לפיתוח חלומות בהקיץ, אספתי מהצילומים אותם למדתי ביסודיות.  בצילומים חפשתי הוכחות ומידע  שהתחבא בשוליים, בנוף שמאחורי, הריהוט, פרטי הלבוש, הריצוף, התאורה, וכל מה שיכולתי ללמוד מכל כתם על הדף. לעיתים הייתי ממציא הסבר פרטי לחפצים מקריים,  הסבר שהיה נחוץ להשלמת התמונה, הסבר שנבט מהאמונה העצומה בכוונה המתוחכמת של הצלם לכלול את כל הפרטים דוקא כך. הוא, הרי נבחר כמומחה שיתעד את האמת שלפניו לפי מיטב יכולתו המקצועית ובהתאם לצרכים התרבותיים ואולי הפוליטיים. בשבילי זה היה שקול בחשיבות לספרים של בית הספר: למידת האמת שבהם אין לי כבוד גדול.

ההרגל לחקור ולבהות בצילומים הגדולים  בירחונים, היה מעין תרגיל שבו אני נמלט מהמציאות בבית מבעד לחלון הנייר המודפס למקום רחוק ונפלא, לחברתן הענוגה והחושנית של ליז טיילור ומרילין מונרו, למהירותם המסחררת של מטוסי הקרב ומכוניות המרוץ, לאושר המושלם שהסתתר בין שדמות ירוקות וארמונות פאר רחוקים.  הדמיון הפרוע שלי תרגם את הצילום לעדות של חיים שלמים ואמיתיים אותם יכולתי לטעום לרגע. 

אבל רק לרגע, משום שחדרי היה בו זמנית גם חדר המשפחה, מגרש המשחקים, התיאטרון שהציג טרגדיות פולניות ומלודרמות אוסטריות, ויותר מהכל זירת קרבות, מסלול מכשולים עמק המצלבה וגבעת ההשפלה.

תמיד היה באויר החדר איזה עניין שאינו סובל שום דחוי  ושיש להכריז עליו בקולי קולות, כאילו העולם כולו היה מופעל דרך הקירות והגג, שמאחוריהם הצטופפו השליחים והפקידים ערוכים ומוכנים לביצוע השינויים שנחוצים בעולם, או להיפך: שהם מטים אוזן לכותל רק כדי להתעלם מהטרוניות והדרישות. כמובן שאני בעצמי הייתי אחראי לחלק מההמולה והתזזית: חוסר המנוחה שבי לא התחיל אתמול.

לעיתים קרובות הייתי נסוג מקו הפסקת האש לחדר השירותים, לו קראנו בשנים המוקדמות בית הכיסא.  באותן שנים היו ברחבי ארץ ישראל בתי כיסא במקומות ציבוריים ללא כיסא בכלל: היה שם רק משטח מלוכלך ועליו תבליטים מחוספסים לסימון מקום הרגליים, או הנעליים. מאחורי העקבים וביניהם היה חור שסבל הכל, ותיעד רשלנות וחוסר דיוק של עשרות משתמשים שפינו את החדרון לפני. בהשואה לאלו היה בית הכיסא שלנו מקום נעים, תרבותי ושקט. אריחי הרצפה היו משובצים בשחור ולבן כלוח השח, שעבורי היה מגרש למשחקי מספרים ונסיונות בתעתועי ראיה. האמבטיה על רגלי הנשר החלודות שלה הסתירה תחת בטנה האפל דברים איומים, שאם לא חקרתי לא היו מזיקים מדי. לעיתים רחוקות, מסיבות לא מוסברות, היה מופיע משם ג'וק ענקי כלחמניה משוטט לו משם למרכז הרצפה כמודיע "ממך אני לא מפחד", הודעה קצת מפחידה כשלעצמה. מכס הכבוד שלי לא נותר לי אלא לישר את רגלי קדימה עד שהפולש יסוג לחושך.  חדר השירותים היה עבורי מעין עיר מקלט, ממש כמו בית המקדש. הבריח הקטן על הדלת היה מספיק, בדרך כלל, לעצור את הסתערות ההמון צמא הדם, וליצור אשלית פרטיות נוחיות ושקט יחסי, שניצלתי עד תום או עד שמשהוא מבני הבית היה דורש את הפינוי המיידי של המתקן בנקישות בסגנון משטרתי.

בדומה לתפקיד של חדר השרותים שלנו ברחוב המגיד, אלפי השיקופיות שלי הם ביטוי לחיפוש מתמיד אחר מקומות פרטיים של שקט, מקומות קטנים בהם אני שולט לחלוטין. כשלעצמי, אני לא מתפלא עד כמה נחוץ לי להגדיר ולגזור מן העולם השלם את כל הבלגן, ולמצוא לי מקום קטן של יופי ושקט, עדויות קטנות לפשטות, לחיבורים מענינים, או תוכן חמוד, קטן וחיובי. מיותר להזכיר שהעולם כפי שהוא נראה מבעד לעיני, הוא אכן גונגל גדוש מדי של רעש כאב ורוגז, שנקודות האור שבו מופיעות כהוכחה לחושך, ושהצורך היום יומי לשרוד טרם מצא הצדקה רצינית. אינני מזדרז להכריז שהחיים הם עונש, אבל פרס גדול הם לבטח לא. 

המסעות בהרים, אגב, מקרבים אותי לאמת שהטבע רשם בעצמו על בנופים שהיו עתיקים כשהאדם הקדמון עוד היה תינוק. לפחות בכך הם ראויים להיות אמת מידה מסויימת לחיים הרגילים. מעט מההרגשה בהרים מרחפת באויר של בתי הקברות. אני לא מתכוון לבית קברות  ישראלי, שהוא לצער רבים פעיל מדי ומלא בנותני מצוות ומי שבירך תמורת כסף, בנציגי הרשות המטפלת שגם הם חרדים לעצמם ולכיסם, שיהיו בריאים. אני מתכוון לבתי קברות במקומות רגילים ומרוחקים.  שם, לפחות למראית עין, יש רק אבנים ושמות, ולצידם תאריכים ותוארים. הסיכוי שיום אחד אזכה לשקט שכזה, מאפשר לי על בסיס של זמניות, להתעלם ממה שמפריע.

***

הלכתי להרים הגבוהים.

כדור של סלעים ואדמה לחץ בכוח על כפות הרגליים מלמטה,

התרמיל הכבד שלי, שנמשך לליבת העולם הרותחת דחף מלמעלה,

ומעך את הכתפיים באכזריות, והתחת המסכן שלי באמצע.

רגלי רועדות מכאב והעולם כולו מתחיל לקרוס בצעד הבא,

כמיהה, אהבה, שנאה, אדישות ויאוש רותחים בתוכי,

כמי שהולך לגרדום. 

השקט הוא אחד מהצלילים העדינים שאפשר לשמוע

בסבלנות, בעקשנות לדבר. לפעמים השקט בא ויושב אתי

שותה כוס תה, מקשיב ושותק. מה יש לדבר; 

השקט הוא תשובה מדוייקת לרוב הדברים

לשאלות הנותרות לפעמים אין תשובות.

הלכתי להרים כדי להשליך את שרידי האתמול,

לפנות מקום למחר אבל כשהיגעתי מצאתי סירת הצלה ריקה,

ואני טובע בין ערימות של פסולת שנדבקת אלי עד שאינני מצליח להבחין

איפה אני נגמר והזבל מתחיל: שוב מתברר לי שהחיים והמות נוגעים זה בזה

כמו האור והחושך, והתחת המסכן שלי באמצע.

***

למעלה, בשמיים ענקיים, אני יכול לראות

אש עתיקה ששרפה כוכבים ועולמות שלמים לאבק 

לפני מליון שנים, כמו דברי דואר שמגיעים לבית הנפטר;

עד שאני מבין מה שקורה, את כבר במקום אחר

אני לא אהיה כאן לראות אם מישהו שמע את הצעקות שלי,

את התשלום על המאמצים והסבל שאני משלם כעת

יקבלו התולעים והנמלים.

כל דבר שאני מחזיק כבר מת ועבר מהעולם

כל מה שאני מגלה וממציא הוא חכמה שכולם שמעו מזמן, 

ואני האחרון לדעת: אם אמרתי לך משהוא הגיוני, 

את זה כבר ידעת למפרע,  נשמע לך מוכר.

***

לפעמים קשה, ואני עוצם עיניים לאמת:

כשאני פוקח אותם אני רואה שקרים וזה לא עוזר.

הצללים הכהים לפנות ערב ירחצו באור הבוקר, כדף נקי

ואם אשמור את עיני פקוחות אוכל לראות הכל, לפרטי פרטים,

כל דבר בתורו, כפי שהוא, ולא כפי שראוי לו להיות,

כפי שהיה רוצה להיראות או כפי שחשבתי עליו.

***

היום, יום עצוב בהרים השמש מנפחת להבות אש ורוח 

מנגבת בעיתון מצהיב את שרידי הלחות.

שרידי בושם הפרחים מתייבשים קורא לזבובונים במאמץ אחרון

אבל הם לא יבואו לשאת אבקנים, החגיגה שלהם נגמרה. 

שורשים יבשים יחטטו על גדת הבוץ האפוי 

שנשבר לקליפות דקות כעוגיות מתאימות 

בעקבות שלולית המים שנסוגה למקום הנמוך

משם היא מתנדפת לעננים: מה יש לה לעשות כאן?

יכולתי לשמוע את הדגים והראשנים בוכים:

מחר הם כבר לא יבכו אבל עכשיו שירם קורע את ליבי. 

הבושם הנפלא ביותר בא מפרחים גוועים.

***

למרות העצב שבי

בשבילך אני מתנהג שמח!

בגלל החושך שבתוכי

אני מחפש את האור בפנייך

החום שבא ממך פותח אותי, כנבט

לכל אור אחד, יש אלף צללים אפלים 

לכל חבר אחד יש אלף בדידויות.

בלעדיך אינני, את ממציאה אותי

כל מה שאני אומר לך לא ידעתי עד עכשיו

וכשאת צריכה ללכת שוב אני הופך לאבן

למרות העצב שבי, אתך אני שמח.